המלחמה שוב קרובה לסיום: 25 דיווחים, 16 סבבים ושיעור בהנדסת תודעה תקשורתית

המלחמה שוב “קרובה לסיום”: פרק בהנדסת תודעה ושעתם הקשה של הכתבים המדיניים

הוול סטריט ג׳ורנל אתמול בערב, 9 באוגוסט 2026, כי הנשיא דונלד טראמפ מחפש דרך לסיים את המלחמה מול איראן ולהציג את פתיחתו מחדש של מצר הורמוז כניצחון אמריקאי, אפילו ללא השגת הסכם גרעין. לפי הדיווח, טהראן זיהתה את הדחיפות האמריקאית להגיע להסדר, הקשיחה את דרישותיה והמגעים נתקעו. נשמע דרמטי, אלא שכדאי להכניס את הדיווח לפרופורציה מספרית: מאז סוף 2023 איתרנו לפחות 25 פרסומים נפרדים בוול סטריט ג׳ורנל שבהם הופיעה גרסה כזו או אחרת של אותו מסר, ארצות הברית מחפשת דרך לסיים את המלחמה, לקדם הפסקת אש, להגיע ל־endgame או למצוא “exit ramp”. כאשר מאחדים פרסומים שעסקו באותו מהלך מדיני, מתקבלים לפחות 16 סבבים שונים. שמונה מהם התרחשו מתחילת 2026 בלבד. כלומר: 25 פרסומים, 16 סבבים, 8 מתחילת 2026.

המספרים האלה משנים את הדרך שבה צריך לקרוא את הכותרת של הערב. הסיפור אינו שהוול סטריט ג׳ורנל בהכרח טועה. בחלק מהמקרים העיתון מתאר ככל הנראה באופן מדויק דיונים אמיתיים המתקיימים בתוך הממשל האמריקאי. אלא שדיון על סיום מלחמה אינו סיום מלחמה, רצון להגיע להפסקת אש אינו הפסקת אש, “exit ramp” אינו יציאה, והערכה של גורמים אמריקאיים שהסכם מתקרב אינה הסכם. ההבחנה הזאת פשוטה לכאורה, אבל היא הולכת ונשחקת ככל שהמידע עובר ממקור למקור, מכותרת לכותרת ומוושינגטון לאולפן הישראלי.

זה התחיל הרבה לפני איראן

כבר בנובמבר 2023, שבועות ספורים לאחר 7 באוקטובר, עסק ה־WSJ במאמצים להאריך את ההפוגה בעזה ובאפשרות להשתמש בה כבסיס למהלך רחב יותר. ב־25 בינואר 2024 כבר עסק העיתון בתוכניות ה־“endgame” של ממשל ביידן לעזה, ובפברואר ובמרץ הופיעו דיווחים נוספים על הלחץ האמריקאי להפסקת אש. ב־1 ביוני 2024 הגדיר ה־WSJ את המהלך החדש של ביידן כמאמץ הגדול ביותר שלו עד אז “to end the war in Gaza”. ביולי שוב דווח על מאמצי ארצות הברית ומצרים להגיע להסכם שיסיים את המלחמה וישחרר את החטופים, וב־9 באוגוסט 2024 כבר דובר על “final bridging proposal” של ארצות הברית, מצרים וקטאר.

בספטמבר הגיע רגע מעניין במיוחד. ה־WSJ עצמו כתב כי לאחר חודשים שבהם גורמים אמריקאיים אמרו שהפסקת אש ועסקת חטופים נמצאות בהישג יד, אותם גורמים כבר העריכו באופן פרטי שהסכם כנראה לא יושג בתקופת כהונתו של ביידן. כלומר, הפער בין ההערכה לבין התוצאה כבר היה גלוי בתוך הסיקור עצמו. באוקטובר 2024, לאחר חיסול יחיא סינוואר, שוב נפתחה “הזדמנות לסיים את המלחמה”, וב־18 באוקטובר כבר פרסם העיתון דיווח על הלחץ האמריקאי לנצל את מותו של סינוואר כדי להביא לסיום המערכה.

ב־14 בינואר 2025 שוב הייתה התחושה שהגענו לקו הסיום: ה־WSJ דיווח שעסקת הפסקת אש קרובה. בפברואר כבר עסק השלב הבא בשיחות שנועדו להביא לסיום המלחמה, במאי הופיע לחץ אמריקאי נוסף “to wrap up the war”, ובקיץ שוב קודמה הפסקת אש בת 60 יום שתאפשר משא ומתן על סיום קבוע. בכל פעם היו נסיבות שונות, שחקנים שונים ומגעים אמיתיים, אבל המבנה התקשורתי חזר על עצמו: דיווח על תהליך מדיני קיבל בתוך זמן קצר צורה של ציפייה לתוצאה.

שמונה פעמים מתחילת השנה

במלחמת איראן הנוכחית המחזור התקצר בצורה דרמטית. כבר במרץ 2026 פרסם ה־WSJ דיווח שכותרתו כמעט אינה דורשת פרשנות: יועציו של טראמפ דוחקים בו למצוא “Iran Exit Ramp”, מחשש למחיר הפוליטי של המלחמה. בהמשך מרץ כבר הופיע מתווה אמריקאי לסיום הלחימה וערוצי תיווך שנועדו להגיע להפוגה. באפריל הגיעה הפסקת אש וטראמפ הציג את היעדים הצבאיים של ארצות הברית כמושגים. לאחר מכן הוארכה ההפוגה והמגעים נמשכו.

ביוני שוב הכריז טראמפ שהסכם שלום עשוי להיות קרוב, וימים לאחר מכן הופיעו דיווחים שלפיהם ארצות הברית, איראן והמתווכים מתקרבים להסכם לסיום המלחמה. אלא שההסדרים לא החזיקו. ביולי התחדשה הלחימה, וה־WSJ שב לדווח על האפשרויות המצטמצמות של שני הצדדים לסיום המערכה. לקראת סוף החודש כבר כתב העיתון שטראמפ מנסה במשך חודשים “wind down the war”. בתחילת אוגוסט חזרה שוב אותה שאלה: האם טראמפ סוף סוף מצא את ה־off-ramp למלחמת איראן? והערב, 9 באוגוסט, אנחנו שוב כאן.

אפילו עמוד הדעה של הוול סטריט ג׳ורנל כבר הבחין באירוניה. ב־3 באוגוסט הופיע בו מאמר שהתייחס בציניות לכך שטראמפ כבר “סיים” את מלחמת איראן שמונה פעמים. לכן, כאשר מחר בבוקר תופיע באולפן הכותרת “המלחמה קרובה לסיום”, כדאי לזכור את המספרים: 25 פרסומים מאז 2023, 16 סבבים שונים, שמונה מתחילת 2026 בלבד. המספרים אינם מבטלים את הדיווח החדש, אבל הם משנים את המשקל שראוי לתת לעצם העובדה ששוב מתקיים דיון על סיום המלחמה.

אז מה באמת חדש ?

החידוש אינו שטראמפ רוצה לסיים את המלחמה. על הרצון הזה אנחנו קוראים כבר חודשים. ההתפתחות החשובה יותר היא השינוי האפשרי בהגדרת הניצחון. בתחילת המערכה עמדו במרכז יעדים אסטרטגיים רחבים הקשורים לאיראן ולתוכנית הגרעין. כעת, לפי ה־WSJ, טראמפ היה מוכן לשקול סיום גם ללא הסכם גרעין, אם יצליח להביא לפתיחה מלאה של מצר הורמוז. זה שינוי משמעותי, משום שמרכז הכובד עובר מהכרעה אסטרטגית רחבה ליעד מוחשי ומדיד שהבית הלבן יכול להציג לציבור האמריקאי: פתיחת נתיב האנרגיה, חידוש התנועה הימית, הורדת הלחץ משוק הנפט ויצירת תמונת ניצחון.

ופה מתחיל הפרק המעניין באמת. אם במשך חודשים משתנה המתווה אבל נשאר הצורך הפוליטי לייצר “סיום”, השאלה כבר אינה רק מה קורה בחדרי המשא ומתן. צריך לבחון גם כיצד עצם האפשרות לסיום המלחמה נארזת כמסר, מי מעביר אותו, באיזה שלב הוא מודלף, ואיך מידע שמתחיל כהערכה של גורמים המעורים בשיחות מקבל בתוך שעות מעמד של התפתחות מדינית כמעט מוגמרת.

פרק בהנדסת תודעה: שעתם הקשה של הכתבים המדיניים

בשנים האחרונות התרגלנו בישראל לתופעה כמעט קבועה: ידיעה מתפרסמת בוול סטריט ג׳ורנל, בניו יורק טיימס או בכלי תקשורת בינלאומי אחר, ובתוך זמן קצר היא כבר הופכת לכותרת בישראל. ראינו זאת היטב סביב המשא ומתן על החטופים. “בעקבות לחץ מצידן של קטאר, מצרים וארצות הברית, חודשו שיחות המשא ומתן בין ישראל לחמאס בנוגע לעסקת חטופים חדשה, כך דווח בוול סטריט ג׳ורנל”. עד כאן הכול תקין. זו ידיעה שמייחסת את המידע לכלי התקשורת שפרסם אותו ושומרת, לפחות עקרונית, על המרחק שבין המקור לבין המציאות.

הבעיה מתחילה בשלב הבא. כמעט מיד הדיווח הופך לנושא באולפן. פרשנים מסבירים את משמעותו, פוליטיקאים מתבקשים להגיב, תגובותיהם הופכות לידיעות חדשות, ומהר מאוד הציבור שוכח את מקור הידיעה וכבר אינו עוסק בשאלה מה ה־WSJ דיווח, אלא בשאלה מה משמעותו של האירוע שכאילו כבר התרחש. יש הבדל עצום בין ארבע רמות מידע: עיתון דיווח שמקורות מסרו לו משהו; גורם אמריקאי מסר עמדה רשמית; הממשל קיבל החלטה; וההחלטה יושמה במציאות. אלה אינם ניסוחים שונים של אותו דבר. אלה ארבע דרגות שונות של מציאות.

“הוול סטריט ג׳ורנל מדווח כי גורמים המעורים בשיחות אומרים שטראמפ מחפש דרך לסיים את המלחמה” היא ידיעה אחת. “טראמפ בדרך לסיים את המלחמה” היא כבר ידיעה אחרת. בראשונה נשמרים המקור, המרחק ורמת הוודאות. בשנייה המקור נעלם, האפשרות הופכת לכיוון והדיון הופך כמעט לעובדה. וכאשר על המשפט השני נבנה דיון של שעה באולפן, התרחש מעבר נוסף: מדיווח לפרשנות, ומפרשנות ליצירת מציאות תקשורתית שמתחילה לייצר בעצמה תגובות, ציפיות ולחצים.

אבל מי הוא בעצם הוול סטריט ג׳ורנל?

כדי להבין מדוע כמעט כל דיווח שלו מקבל בישראל מעמד של אירוע, כדאי להבין גם את המוסד שמאחוריו. הוול סטריט ג׳ורנל נוסד בשנת 1889 והוא נמצא בבעלות Dow Jones & Company, שנרכשה בשנת 2007 בידי אימפריית המדיה של רופרט מרדוק בעסקה של כ־5 מיליארד דולר. לאחר פיצול עסקי המדיה של מרדוק בשנת 2013, Dow Jones וה־WSJ נשארו תחת News Corp. זהו פרט מבני חשוב, לא משום שהוא מוכיח דבר לגבי ידיעה מסוימת, אלא משום שגם כלי תקשורת בעל מוניטין בינלאומי פועל בתוך מערכת מוסדית, כלכלית ועריכתית.

לפי הדוח השנתי של News Corp לשנת 2025, Murdoch Family Trust החזיק בכ־40.6% ממניות Class B, המניות המקנות זכויות הצבעה. במסגרת הסדרי החברה קיימת מגבלה של כ־44% על כוח ההצבעה המצרפי של משפחת מרדוק והגופים הקשורים אליה. News Corp היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה ויש לה בעלי מניות מוסדיים וציבוריים רבים, אבל למשפחת מרדוק נשמר כוח הצבעה משמעותי במיוחד. ה־WSJ עצמו הוא רק חלק ממערכת גדולה בהרבה הכוללת, בין היתר, את Dow Jones, New York Post, The Times ו־The Sunday Times בבריטניה, The Sun, נכסי חדשות מרכזיים באוסטרליה ו־HarperCollins.

ה – Fox News אינה כיום חלק מ־News Corp אלא מ־Fox Corporation, חברה נפרדת שנוצרה בעקבות השינויים המבניים באימפריית מרדוק, אך גם בה מחזיקה משפחת מרדוק בעמדת שליטה משמעותית. אנחנו מדברים, אם כן, לא רק על בעל עיתון אלא על אחת ממשפחות המדיה המשפיעות בעולם במשך עשרות שנים. ועדיין, כאן בדיוק נדרשת זהירות: מבנה בעלות הוא עובדה רלוונטית להבנת מוסד תקשורתי, אבל הוא אינו הוכחה לכך שבעל השליטה הכתיב ידיעה מסוימת או הורה לכתב כיצד לסקר את איראן.

ומה לגבי האינטרסים?

כאן מתחדדת נקודה מבנית מעניינת: News Corp, באמצעות Dow Jones, פועלת בשני קצוות של אותה מערכת מידע. מצד אחד, Dow Jones מוכרת לחברות, למשקיעים ולמקבלי החלטות נתונים, ניתוחים ומודיעין עסקי על שוקי האנרגיה והפיננסים. מצד אחר, הוול סטריט ג׳ורנל, שגם הוא בבעלות Dow Jones, מפרסם דיווחים על אירועים שמעצבים את אותם שווקים, ובהם המלחמה עם איראן, מצר הורמוז, מחירי הנפט והחלטות הבית הלבן. כך, תחת אותה קבוצה תאגידית, פועל גוף חדשות שמפרסם מידע בעל משמעות כלכלית, לצד שירותים מסחריים שמוכרים ללקוחות כלים לניתוח המשמעות הכלכלית של אותו מידע. המבנה הזה מציב שאלה עיתונאית ברורה: כיצד מתקיימת ההפרדה בין המערכת שמסקרת אירועים המסוגלים להזיז שווקים לבין הפעילות העסקית שמוכרת מידע ומודיעין על השווקים שאותם אירועים מזיזים?

העובדה שמשפחת מרדוק שולטת ב־News Corp אינה מוכיחה שרופרט מרדוק או בני משפחתו מכתיבים לכתב כיצד לכתוב ידיעה על איראן. אין בסיס להנחה כזאת ללא ראיות. גם העובדה שלחברה יש בעלי מניות מוסדיים אינה אומרת שאותם משקיעים שולטים בסיקור. אם רוצים לבקר את התקשורת ברצינות, צריך להיזהר בדיוק מאותה קפיצה שעליה מבקרים את התקשורת עצמה: אסור להפוך קשר מבני להוכחת סיבתיות שאין בידינו.

אבל גם הקיצוניות ההפוכה אינה רצינית. כלי תקשורת אינם מתקיימים בחלל ריק. יש להם בעלים, דירקטוריון, עורכים, קהל יעד, מקורות, מודל עסקי, מנויים, פרסום, אינטרסים מסחריים, תרבות ארגונית ותפיסת עולם מערכתית. כל אלה אינם מוכיחים מניפולציה בידיעה מסוימת, אבל הם כן מחייבים את הקורא ואת העיתונאי לבחון את שרשרת הייצור של המידע ולא להסתפק בחותמת האיכות של שם העיתון.

לכן השאלה המקצועית אינה רק “האם זה פורסם בוול סטריט ג׳ורנל?”. צריך לשאול מי מסר את המידע, האם מדובר במקור אחד או בכמה מקורות, האם המקורות השתתפו בקבלת ההחלטה או רק עודכנו עליה, האם הבית הלבן אישר, האם ישראל אישרה, האם איראן אישרה, והאם מדובר בהחלטה שהתקבלה או ברעיון שנבחן. ומעל כל אלה נמצאת השאלה שהעיתונות המדינית אמורה לשאול כמעט באופן אינסטינקטיבי: למי יש אינטרס שהמידע הזה יתפרסם דווקא עכשיו?

מקור אנונימי הופך לכותרת בישראל

עיתונות מדינית נשענת מטבעה פעמים רבות על מקורות אנונימיים: “U.S. officials”, “people familiar with the matter”, “officials briefed on the talks”. אין בכך פסול כשלעצמו. לעיתים בלי מקורות כאלה אי אפשר לבצע עיתונות מדינית רצינית, משום שחלק ניכר מהמשא ומתן הדיפלומטי, הוויכוחים בתוך ממשלים והמגעים החשאיים מתרחש הרחק מהודעות רשמיות. אלא שאנונימיות מחייבת זהירות גדולה יותר, לא קטנה יותר. כאשר איננו יודעים מי המקור, אנחנו חייבים לפחות לדעת מה העיתון טוען שהוא יודע ומה הוא עדיין אינו יודע.

מילה על הכתבים בישראל, תפקידו של כתב מדיני אינו רק לתרגם כותרת אמריקאית לעברית. כאשר כתב אומר “הוול סטריט ג׳ורנל מדווח כי גורמים אמריקאיים אומרים שטראמפ בוחן אפשרות לסיים את המלחמה”, הוא מעביר לקורא גם את המידע וגם את רמת הוודאות שלו. אבל כאשר אותה ידיעה הופכת לכותרת “טראמפ בדרך לסיים את המלחמה”, נעלמו בדרך שלוש שכבות קריטיות: מי המקור, מה רמת הוודאות והאם התקבלה בכלל החלטה. המילים התקצרו ורמת הביטחון דווקא עלתה.

יש עוד נקודה ישראלית שלא כדאי לדלג עליה. ה־Wall Street Journal אינו גוף זר שמסקר את ישראל רק מניו יורק או מוושינגטון; חלק מהסיקור שלו נכתב מתוך ישראל ובשיתוף עיתונאים המכירים מקרוב את הזירה המקומית. בין השמות המזוהים עם סיקור ישראל בעיתון נמצאת ענת פלד, שדיווחה עבורו מתל אביב על המלחמה, הפוליטיקה הישראלית והמשא ומתן בעזה, ולפניה היה דב ליבר מזוהה במשך שנים עם סיקור ישראל עבור העיתון. העובדה הזאת אינה הופכת אותם לאחראים לכל דיווח שמפרסם ה־WSJ, ובוודאי אינה מלמדת מי עומד מאחורי מקורות אנונימיים בידיעה מסוימת. היא כן מחייבת הבחנה נוספת: לפני שכתב ישראלי מצטט “דיווח אמריקאי” כאילו הגיע ממערכת חיצונית לחלוטין, כדאי לבדוק מי חתום עליו, מאיזו עיר דווח, מי השתתף באיסוף המידע והאם חלק משרשרת המקורות והכתיבה נמצא למעשה כאן, בישראל. לעיתים המרחק בין “דיווח בתקשורת האמריקאית” לבין מערכת המידע הישראלית קצר הרבה יותר מכפי שהכותרת גורמת לנו לחשוב.

אפשר לתאר את המנגנון כמעט כשרשרת: מקור אנונימי בוושינגטון ← כתב WSJ ← עורך וכותרת אמריקאית ← כתב ישראלי ← כותרת ישראלית ← אולפן ← פרשנים ← תגובות פוליטיקאים ← כותרת נוספת. אלא שהשרשרת הזאת אינה תמיד ליניארית כפי שהיא נראית. אם חלק מאיסוף המידע של העיתון האמריקאי מתבצע בישראל, ואם אותה ידיעה חוזרת לאחר מכן לתקשורת הישראלית תחת התווית “דיווח בוול סטריט ג׳ורנל”, ייתכן שנוצר מעגל ולא רק קו: מידע מקומי יוצא למערכת בינלאומית, מקבל את הסמכות והמוניטין של מותג תקשורת אמריקאי, וחוזר לישראל כשהוא נתפס כמידע חיצוני. אין פירוש הדבר שכך נוצר כל דיווח, ואין לטעון זאת ללא בדיקה של הקרדיטים והמקורות בכל כתבה; אבל זו בדיוק הסיבה שבדיקת שרשרת המקור חשובה יותר מהלוגו שמופיע מעל הכותרת.

בכל תחנה משתנה מעט היחס בין מידע לפרשנות, בין הסתייגות לקביעה ובין אפשרות למציאות. ובסוף התהליך נוצר מצב משונה: לעיתון האמריקאי יש מקורות, לכתב הישראלי יש את העיתון האמריקאי, לפרשן יש את הכתב הישראלי, ולצופה בבית כבר מספרים שהאירוע התרחש. ככל שהשרשרת ארוכה יותר, קשה יותר לצופה לדעת היכן נגמר המידע המקורי והיכן התחילה הפרשנות שנבנתה עליו.

25 פרסומים הם כבר שיעור בקריאת חדשות

נחזור למספרים: 25 פרסומים, 16 סבבים, שמונה מתחילת 2026. המספרים האלה אינם מוכיחים שהוול סטריט ג׳ורנל טעה 25 פעמים. הם מוכיחים משהו הרבה יותר מעניין: לפחות 25 פעמים פורסם מידע על תהליך, ותהליך אסור להפוך לתוצאה. יכול להיות שה־WSJ צדק לחלוטין כאשר דיווח שביידן רצה לסיים את המלחמה, יכול להיות שהוא צדק כאשר דיווח שהמתווכים חשבו שהסכם קרוב, ויכול להיות שהוא צדק אתמול כאשר הוא מדווח שטראמפ מחפש נוסחה שתאפשר לו לצאת מהמלחמה ולהכריז ניצחון.

אבל רצון אינו החלטה. החלטה אינה הסכם. הסכם אינו ביצוע. והפסקת אש אינה בהכרח סוף מלחמה. אלה אינם משחקי סמנטיקה אלא מדרגות שונות בתהליך מדיני, וכל מדרגה דורשת רמת ודאות אחרת. כאשר התקשורת מוחקת את המרחק ביניהן, היא אינה רק מפשטת מידע מורכב לצורך כותרת. היא משנה את משמעותו.

זו אינה רק ביקורת על הוול סטריט ג׳ורנל. למעשה, עיקר הביקורת מופנה למקום קרוב הרבה יותר: לאופן שבו מידע בינלאומי עובר דרך מערכת התקשורת הישראלית ומקבל לעיתים רמת ודאות גבוהה מזו שהייתה לו במקור. השאלה אינה האם מותר לצטט את ה־WSJ, בוודאי שמותר, ולעיתים קרובות גם צריך. השאלה היא האם בתהליך התרגום, העריכה והפרשנות נשמרות ההסתייגויות שהיו בידיעה המקורית, או שהן נעלמות משום שכותרת החלטית מייצרת יותר עניין מכותרת שמודה שהמציאות עדיין אינה סגורה.

לכן, כשמחר בבוקר תופיע באולפן הכותרת “טראמפ בדרך לסיים את המלחמה”, כדאי לזכור מה באמת פורסם הערב: הוול סטריט ג׳ורנל דיווח, על בסיס מקורותיו, שטראמפ מחפש דרך שתאפשר לו לסיים את המלחמה ולהציג את התוצאה כניצחון. זו ידיעה חשובה. היא עשויה אפילו להתברר כתחילתו של מהלך שיוביל לסיום המלחמה. אבל היא עדיין אינה הודעה שהמלחמה הסתיימה, אינה הסכם חתום ואינה הוכחה שהצדדים הגיעו לנקודת הסיום.

אחרי 25 פרסומים מאז 2023, 16 סבבים שונים ושמונה מתחילת השנה, אולי הגיע הזמן שהכתבים המדיניים בישראל לא ישאלו רק מה פורסם בוול סטריט ג׳ורנל. הם צריכים לשאול גם מה קרה בפעם הקודמת שהוא פרסם דבר דומה. לא כדי לבטל את הידיעה החדשה, אלא כדי לתת לה את המשקל הנכון; לא כדי לחשוד אוטומטית בכל מקור אמריקאי, אלא כדי לזכור שהדלפה, עמדה, משא ומתן, החלטה וביצוע הם חמישה דברים שונים.

כי השאלה המעניינת כרגע אינה רק מתי המלחמה תסתיים. השאלה היא כמה פעמים עוד נקרא שהיא עומדת להסתיים לפני שזה באמת יקרה.

לחצו ליצירת קשר עם מחבר המאמר