- חמש חברות הסלולר עתרו לבג״ץ לעדכון אגרות התדרים ודרשו הנחה זמנית של 70%
- המדינה מאריכה שוב ושוב הוראת שעה משנת 2015 בשל בחינה כלכלית שטרם הושלמה
- השוואה בינלאומית מראה שאפשר לקשר הנחות באגרות לחובות כיסוי והשקעה מדידות
חדשות התקשורת | מחקר וניתוח כלכלי־רגולטורי | 17 בנובמבר 2026
חמש חברות, מדינה אחת וחשבון של מאות מיליונים
חמש חברות הסלולר הגדולות בישראל פנו לבג״ץ בדרישה לשנות את אגרות התדרים שהן משלמות למדינה. מאחורי העתירה, שהוגשה באוגוסט 2025, ניצבת מחלוקת על מאות מיליוני שקלים בשנה ועל האופן שבו ישראל מתמחרת את אחד מנכסיה הציבוריים החשובים ביותר.
פלאפון, סלקום, פרטנר, הוט מובייל וויקום מבקשות לעדכן את האגרות בהתאם לערכם הכלכלי של התדרים. בעתירה המקורית ביקשו גם הנחה זמנית של 70% עד להשלמת הבחינה הכלכלית. הדברים מתועדים בדוח השנתי של פרטנר לשנת 2025, שהוגש לבורסה.
לכאורה, עוד מאבק עסקי על תשלומים למדינה. אלא שהפעם מדובר במשאב שבלעדיו אין שיחות טלפון, אינטרנט סלולרי, שירותי חירום או רשתות דור חמישי.
התדרים אינם רכושן של החברות. המדינה מקצה להן זכויות שימוש במשאב מוגבל, והן משלמות עבורה. ככל שהתדר נמוך יותר, יכולות הכיסוי והחדירה למבנים עשויות להיות טובות יותר; תדרים גבוהים יותר מאפשרים בדרך כלל קיבולת משמעותית, אך דורשים תכנון רשת שונה.
המשמעות הכלכלית ברורה: לא כל תדר שווה אותו דבר, ולא כל מחיר ששיקף את השוק לפני עשור ממשיך לשקף אותו כיום.
השאלה המעניינת באמת היא מדוע שהמדינה תוותר לחברות מסחריות על הכנסות ציבוריות, ומה הציבור אמור לקבל בתמורה.
המדינה גובה, אבל מתקשה להשלים את החשבון
ב־30 בדצמבר 2025 העביר שר התקשורת שלמה קרעי ליו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן מסמך רשמי ובו בקשה להאריך הוראת שעה הנוגעת לאגרות תדרים.
במסמך הוסבר כי הבחינה הכלכלית של שווי התדרים טרם הושלמה, בין היתר בשל הסטת משאבים בתקופת המלחמה ומגבלות תקציביות בגיוס יועץ מקצועי.
הפרט המעניין נמצא דווקא בהיסטוריה: הוראת השעה נקבעה ב־2015 ונועדה לפקוע בדצמבר 2018. מאז הוארכה שוב ושוב לצורך השלמת הבחינה.
חשוב להבחין: הוראת השעה מתייחסת למספר סוגי אגרות, ולא רק לאגרות הסלולר שבמחלוקת המשפטית. עם זאת, היא ממחישה בעיה רחבה במנגנון התמחור של תדרי הרדיו בישראל.
אין במסמך הוכחה שהחברות משלמות יותר מדי. יש בו אישור ממשלתי לכך שתהליך הבחינה הכלכלית התארך הרבה מעבר למתוכנן.
וכאשר המדינה מוכרת זכויות שימוש בנכס ציבורי, הזמן אינו פרט טכני. הוא משפיע על השאלה אם מחירו עדיין מוצדק.
בריטניה: אפשר להפחית אגרות בלי להיכנע לחברות
ביולי 2025 השלים רגולטור התקשורת הבריטי, Ofcom, בחינה מחודשת של האגרות השנתיות לתדרי הסלולר.
התוצאה הייתה הפחתה של 26% באגרות לתדרי 900 ו־1,800 מגה־הרץ, לצד העלאה של 6% באגרות לתדרי 2,100 מגה־הרץ.
בסיכום ההחלטה ירד היקף התשלומים השנתי המתוכנן של מפעילי הסלולר מכ־325 מיליון ליש"ט לכ־265 מיליון ליש"ט. הפחתה של כ־60 מיליון ליש"ט בשנה.
אבל ההחלטה הבריטית אינה תקדים לחלוקת הנחות. היא מדגימה תמחור דיפרנציאלי המבוסס על הערכת שווי כלכלית.
כאשר הנתונים הצדיקו הפחתה, האגרה ירדה. כאשר הצדיקו העלאה, היא עלתה.
מבחינה מחקרית, זהו ההבדל בין מדיניות תמחור לבין משא ומתן על גובה החשבון.
גרמניה: רוצה תדר? תתחייב לכיסוי
במרץ 2025 הודיעה רשות התקשורת הפדרלית בגרמניה על הארכת זכויות שימוש בתדרי 800, 1,800 ו־2,600 מגה־הרץ בחמש שנים.
במקום לקיים באותה עת מכרז חדש, בחר הרגולטור להעניק למפעילים ודאות ארוכת טווח, תוך הצבת חובות לשיפור הכיסוי והסדרים לעידוד התחרות.
הדרישה המרכזית: החל משנת 2030 יספקו המפעילים כיסוי במהירות של לפחות 50 מגה־ביט לשנייה ב־99.5% משטח גרמניה.
נוספו גם התחייבויות הנוגעות לאזורים דלילי אוכלוסין ולתשתיות תחבורה.
גרמניה לא העניקה למפעילים שימוש חופשי בתדרים, ולא ביטלה את התשלומים. היא שילבה בין ניהול המשאב לבין יעדים ציבוריים מדידים.
ההבחנה הזאת חיונית לדיון הישראלי. המדינה אינה חייבת לבחור בין גביית כסף לבין שיפור השירות. היא יכולה לעצב מנגנון שבו זכויות השימוש, המחיר והתחייבויות הפריסה פועלים יחד.
מקסיקו: כשהתדר יקר, אפילו הקונים נעלמים
ה־OECD הציג בסקירת מקסיקו לשנת 2026 מקרה קיצוני של תמחור ספקטרום.
לפי הארגון, האגרות השנתיות במדינה מהוות כ־70% עד 90% מהעלות הכוללת של התדרים, בניגוד למודל המקובל יותר במדינות OECD, שבו התשלום במכרז ממלא תפקיד מרכזי.
התוצאה המחישה את הסיכון: במכרז שנבחן נותרו 38 מתוך 41 מקטעי תדרים ללא הקצאה.
זהו כשל כלכלי בעל משמעות רחבה. תדר בלתי מנוצל אינו מייצר למדינה הכנסות כפי שקיוותה, ואינו מייצר לציבור קיבולת או כיסוי.
המקרה המקסיקני אינו מוכיח שתעריפי ישראל גבוהים מדי. מבנה ההקצאות, השוק והתשלומים שונה. הוא כן מדגים מדוע מיקסום ההכנסה הישירה מתדרים אינו בהכרח מיקסום התועלת הציבורית.

בישראל כבר שילמו לחברות כדי שיפרסו רשתות
ישראל מכירה היטב את ההיגיון הזה.
בשנת 2020 נקבעה הפחתה של 28% באגרות מסוימות למפעילי סלולר, בכפוף לעמידה בדרישות פריסה. נוסף על כך, מנגנון התמריצים של הדור החמישי כלל מענקי פריסה.
לפי דוח מבקר המדינה מיולי 2024, הקמת 762 מתקני שידור בדור החמישי במהלך שנת 2020 זיכתה את הזוכות במכרז במענקים מצטברים של 200 מיליון שקל, ששולמו בסוף 2022.
המדינה כבר בחרה אפוא להשתמש בכסף כדי להשפיע על התנהגות החברות.
אלא שדוח המבקר חושף את הצד השני של המשוואה.
המשרד התקשה למדוד באופן מספק את איכות הכיסוי ואת העמידה בחובות הרישיון. המבקר מצא מחסור במתקני שידור, פערי קליטה וליקויים במתודולוגיית הפיקוח.
כאן מתגלה האבסורד: המדינה יודעת לתמחר את זכות השימוש בתדרים, אך לפי ממצאי הביקורת לא היו בידיה כל הנתונים הדרושים לבחינת איכות השירות שהציבור מקבל באמצעותם.
תורת המשחקים: הנחה אינה מחייבת השקעה
הפחתת אגרות משנה את מבנה התמריצים בשוק הסלולר. היא מקטינה הוצאות ומשחררת הון, אבל אינה קובעת כיצד ייעשה בו שימוש.
חברה יכולה להפנות את החיסכון להקמת אתרים חדשים, לשדרוג ציוד, להקטנת חוב, להוזלת מחירים או לשיפור הרווחיות.
מנקודת מבטה, כל אחת מהאפשרויות עשויה להיות רציונלית. מבחינת הציבור, הן אינן שקולות.
זוהי בעיית תמריצים מוכרת בכלכלה: המדינה מבקשת לשפר תוצאה ציבורית, אך מקבלת ההטבה מחליט כיצד לנצל אותה.
הפתרון אינו בהכרח להימנע מהפחתה. הוא לבנות מנגנון שמקשר בין ההטבה לבין תוצאה הניתנת לאימות.
למשל, הנחה מדורגת המותנית בשיפור מוכח של איכות הקליטה, בפריסה באזורים חסרי כדאיות מסחרית ובעמידה ביעדים הנמדדים באופן עצמאי.
חשוב גם להבחין בין השקעה נוספת להשקעה שהחברה ממילא הייתה מבצעת. אחרת המדינה עלולה לשלם עבור תוצאה שהשוק כבר תכנן לספק.
מי מייצג את הציבור במשא ומתן?
במחלוקת הנוכחית שני הצדדים מחזיקים בטיעונים לגיטימיים.
חברות הסלולר זכאיות לדרוש שתעריפי האגרות יתבססו על הערכת שווי עדכנית, עקבית ושקופה. המדינה זכאית לגבות תמורה עבור נכס ציבורי מוגבל ולהגן על הכנסותיה.
אבל לשני הטיעונים חסר מרכיב שלישי: הצרכן.
הציבור אינו נהנה בהכרח מהכנסה תקציבית גבוהה, אם מחירה הוא השקעה נמוכה מדי בתשתיות. מנגד, הוא אינו נהנה בהכרח מהפחתת אגרות, אם הכסף נשאר ברווחי החברות.
מכאן נובעת הדרישה הרגולטורית החשובה ביותר: כל שינוי בתעריפים חייב להתבסס על עבודה כלכלית עדכנית, לבחון את ההשלכות על התחרות ולהציג באופן שקוף את התועלת הציבורית הצפויה.
השורה התחתונה: אל תמכרו לנו הנחה, תראו לנו קליטה
ההשוואה הבינלאומית אינה מספקת תשובה אחת לשאלת האגרות בישראל. היא מציגה שלוש תפיסות שונות: בריטניה מתקנת מחירים לפי שווי כלכלי, גרמניה משלבת זכויות שימוש וחובות כיסוי, ומקסיקו מדגימה את הסיכונים שבתמחור המרתיע השקעה והשתתפות במכרזים.
ישראל אינה צריכה להעתיק אחת מהן. היא צריכה לקבוע איזה כשל היא מבקשת לתקן.
אם האגרות גבוהות מערכם הכלכלי של התדרים, יש לתקן אותן. אם הן משקפות את שווי המשאב, אין הצדקה להפחיתן רק משום שהחברות מבקשות זאת.
ואם המדינה מעוניינת להשתמש בהנחה כתמריץ להשקעה, עליה להגדיר מראש מה תקבל עבורה.
מפני שבסופו של דבר, התדרים אינם שייכים למשרד התקשורת וגם לא לחברות הסלולר. הם משאב ציבורי שהמדינה מופקדת על ניהולו.
המדינה אינה צריכה למכור את האוויר במחיר הגבוה ביותר, והחברות אינן זכאיות לקבל אותו בזול. המבחן הוא כמה ערך ציבורי אפשר להפיק מכל מגה־הרץ.
ומי שמבקש הנחה של מאות מיליוני שקלים, ראוי שיסביר לציבור לא רק מדוע מגיע לו לשלם פחות, אלא גם מה כולנו נקבל יותר.

עדיין אין תגובות!