המהדורה שלא נגמרת: שלוש שנים אחרי הטבח, מי מנהל את המציאות הישראלית?

שבעה באוקטובר שבר את תחושת הביטחון הישראלית וגם את סדר היום התקשורתי. השידור המיוחד נולד מתוך צורך ממשי: מדינה שהותקפה, אזרחים שנצורים בבתיהם ומערכת שניסתה להבין אסון בזמן התרחשותו. אלא שעם התמשכות המלחמה, החירום נעשה גם סביבת העבודה הקבועה של החדשות. בתוך הסביבה הזאת השתנו היחסים בין מידע, פרשנות, רגש וסמכות.

כשהחירום הופך לשגרת שידור

בכתבה ״המהדורה המיוחדת שמעולם לא ירדה מהאוויר״ הצבענו בחדשות התקשורת על הבעיה שבשימור תחושת חירום באמצעות צורת השידור. כותרת מתוחה, גרפיקה בוהקת, מעבר לעוד פרשן ועוד הכרזה על דרמה אינם רק אמצעי הגשה. הם קובעים כיצד האירוע יפגוש את הצופה, עוד לפני שנמסרו הפרטים הדרושים להבנתו.

כשהאירוע מתמשך, נוצר פער בין שעות השידור לבין כמות המידע שאפשר לאמת. הפאנל ממלא את הפער. הערכה מקבלת תשובה, התשובה מולידה מחלוקת והמחלוקת מייצרת כותרת נוספת. הציבור מקבל תחושה של התפתחות רצופה, אף שלעיתים מדובר בעיבוד חוזר של אותה תשתית עובדתית. היקף הדיבור גדל מהר יותר מהיקף הידיעה.

הבעיה חריפה במיוחד כשפרשן מדבר מתוך סמכות שנצברה בשנים של קרבה למקורות. הצופה מתקשה לדעת אם הוא שומע מידע חדש, פרשנות למידע מוכר או את גרסתו של גורם המעוניין להשפיע. ההבחנה נעשית חשובה עוד יותר כאשר אותה מערכת ביטחונית היא מקור למידע, נושא לתחקיר ומשתתפת במאבק על האחריות לכישלון.

הדרך שבה מגעים הופכים להבטחה

מנגנון דומה מופיע בסיקור המדיני. בכתבה ״המלחמה שוב קרובה לסיום״ הצגנו רצף פרסומים על מאמצים לסיים מלחמות ולהגיע להסדרים. הביקורת הייתה על המעבר מתיאור תהליך לכותרת המבשרת תוצאה. רצונו של ממשל להגיע להסכם, הערכת מתווך שהתקדמו המגעים והחלטה שהתקבלה הם שלושה דברים שונים. בתהליך העריכה, המרחק ביניהם עלול להיעלם.

לצופה, ההבדל הזה אינו סמנטי. כותרת החלטית בונה ציפייה. כשהאירוע אינו מתממש, מגיע סבב נוסף של כעס, אכזבה ופרשנות. כדי לבדוק אם הדיווח המקורי היה נכון צריך לחזור לניסוחו, למקורותיו ולמועד פרסומו. לעיתים הייתה בו הערכה סבירה, וההבטחה נוצרה רק במהלך ההפצה הישראלית.

ייחוס ל״גורם בכיר״ או לעיתון אמריקאי מעניק לדיווח סמכות, אך אינו מלמד כשלעצמו כיצד נבדק המידע. ידיעה יכולה להתחיל בהדלפה של גורם ישראלי לכתב של כלי תקשורת בינלאומי, ולחזור לישראל כ״דיווח מחו״ל״. בדרך הזאת, אותה גרסה מקבלת משקל של אישור חיצוני, אף שמקורה נותר אותו מקור.

כשערוצים נוספים מצטטים אותה, גדלה תפוצת הדיווח; מספר המקורות העצמאיים אינו גדל בהכרח. השאלה היא מי מסר את המידע, מה הוא יכול לדעת, איזה עניין יש לו בפרסום והאם גרסתו אומתה בנפרד.

מדיניות חוץ בשפה של עלבון ופיוס

בכתבה על מקורות אנונימיים ואקסיוס בחנו שכבה נוספת: הפיכת מדיניות לדרמה אישית. נשיא ״כועס״, ראש ממשלה ״ננזף״, מנהיג ״מאבד סבלנות״. השפה מעניקה לקורא תמונה מוחשית, אבל היא יכולה לדחוק הצדה את האילוצים שמעצבים את ההחלטות: יכולת צבאית, אינטרסים כלכליים, בריתות, בחירות ועמדות של מוסדות שאינם מופיעים בתמונה.

ישראל מתוארת כך לעיתים כמי שממתינה למצב רוחו של מנהיג זר, במקום כמדינה הפועלת בתוך מערכת של תלות וכוח הדדי. להבין לחץ אמריקאי מחייב לברר מה וושינגטון רוצה, מה היא יכולה להשיג ומה ישראל יכולה להציע או למנוע. תיאור היחסים באמצעות עלבון ופיוס משאיר את הציבור קרוב לדרמה ורחוק מהאסטרטגיה.

התזוזה ימינה והפער בין ביטחון לנאמנות פוליטית

המסגרות האלה פוגשות ציבור שחווה איום ממשי. השאלה הפסיכולוגית היא כיצד הטראומה משנה סדרי עדיפויות, אמון ונכונות לקבל סיכונים. מטא־אנליזה של אמלי גודפרוידט מצאה קשרים קטנים אך מובהקים בין טרור לשמרנות, לעוינות כלפי קבוצות חוץ ולהתלכדות סביב ההנהגה. העוצמה והכיוון השתנו בין הקשרים.

בישראל, תמיכה בהפעלת כוח יכולה להתקיים לצד כעס עמוק על הממשלה. מחקר של יובל פיינשטיין וגפן בן־דוד, שעקב אחר משיבים לפני המתקפה ואחריה, מצא תמיכה רחבה במלחמה ואמון בכוחות הביטחון בקרב יהודים ישראלים, בעוד האמון בממשלה ובראש הממשלה נותר נמוך. מכאן שהקשחה ביטחונית אינה שקולה להעברת תמיכה פוליטית.

התזוזה הזאת מסבירה מדוע חלוקת המסך לימין ולשמאל מחמיצה חלק מהמציאות. אדם עשוי לבקש ניתוח ביטחוני תקיף ולהתנגד לממשלה. הוא יכול לדרוש החזרת חטופים ולחשוב שהדרך לכך עוברת בלחץ צבאי, או להאמין שהמשך הלחימה מסכן אותם. תפקיד העיתונות הוא לברר את ההנחות והראיות, בלי להפוך כל עמדה לתעודת השתייכות.

הערוצים והגבולות של הביקורת

ערוץ 14 בנה קשר גלוי בין תוכן, זהות לאומית וקהילת צופים. כוחו קשור גם לצורך לשמוע שפה של מסוגלות, ניצחון והזדהות. תומכיו רואים בכך ייצוג שחסר להם במערכות האחרות. מבקריו בוחנים את הקרבה להנהגה ואת גבולות הביקורת. המבחן העיתונאי הוא מה עושה הערוץ עם מידע מבוסס שמקשה על המנהיגים ועל ההסבר המועדף עליו.

גם את הערוצים הוותיקים צריך לבחון מעבר לתווית הפוליטית. ביקורת חריפה על הממשלה יכולה להתקיים לצד תלות בפרשנות ביטחונית ובמקורות מוסדיים. בחדשות 12, מרכזיות המערכת מעניקה לבחירת המקורות והמסגור השפעה רחבה. בחדשות 13, המאבקים הניהוליים הוסיפו שאלות על עצמאות ועל המשאבים הדרושים לעיתונות. בכאן, פער בין אמון לצפייה מראה שאמינות לבדה אינה מבטיחה הרגל צריכה.

הערוצים אינם מספקים אותה תמונה, אך הם פועלים בתוך שוק שבו רגש, מהירות ובידול מעניקים יתרון. אפשר למשוך קהל באמצעות אזהרה, תחושת עוול או הבטחת ניצחון. כל אחת מהן יכולה להיות מוצדקת בהקשר מסוים. הבעיה מתחילה כאשר המסגרת/מסגור קובעת מראש איזה מידע יזכה להדגשה ואיזה מידע יתקשה להשתלב.

העימות סביב חדשות 12 הגיע גם לזירה המשפטית: שלושה מלוחמי כוח 100 הגישו תביעה בסך 18 מיליון שקל נגד שורת גורמים, ובהם חברת החדשות וגיא פלג, בטענה לפגיעה בהם בעקבות פרסום חומרי החקירה בפרשת שדה תימן. בפרשה נפרדת, יעקב ברדוגו דרש מראש השב״כ לחקור את הדלפת מועד התקיפה באיראן לחדשות 12.

שני המקרים מציבים שאלות שונות על אחריות לפרסום ועל הגנת מקורות: מה אומת לפני השידור, כיצד הוצג המידע, והיכן עובר הגבול בין בירור ענייני של הדלפה לבין לחץ על מערכת עיתונאית. הטענות בתביעה והדרישה לחקירה אינן כשלעצמן קביעה שהערוץ עבר עבירה.

קהילות של אמון ושוק של אינטרסים

במישור הסוציולוגי, כך מתחזקות קהילות של אמון. הצופה מבקש מערכת שמכירה בחוויה שלו ומייחסת חשיבות לדברים שמעסיקים אותו. כשביקורת על הידיעה נשמעת כהתקפה על הקהילה, קשה יותר לתקן טעויות. נאמנות למגיש, לערוץ או למחנה מתחילה להתחרות בשאלה הפשוטה: כיצד אנחנו יודעים שהטענה נכונה.

האינטרסים אינם מחייבים חדר שבו כולם מתאמים את התוצאה. מקור מחפש השפעה, כתב מחפש גישה, עורך מחפש עניין ומערכת מחפשת הכנסה. במונחי תורת המשחקים, החלטות מועילות לכל משתתף יכולות להצטבר לתוצאה ציבורית חלשה. כולם משיגים משהו, והציבור נשאר עם כותרת בטוחה יותר מן המידע שעליו היא נשענת.

לוחמה תודעתית בתוך זרם החדשות

לכך מצטרף השינוי שתיארנו ב״שידור ישיר מהכאוס״. הטלגרם, הטיקטוק והקהילות הדיגיטליות הקדימו את המהדורה ושינו את תנאי התחרות. סרטון גולמי יכול להגיע לקהל לפני בדיקת מקור, תאריך ומקום. מערכת גדולה נדרשת כעת להכריע אם להמתין לאימות או להשתתף בגל שכבר מתרחש. גם הגוף העצמאי נושא באותה אחריות.

המהירות הזאת יוצרת הזדמנות ללוחמה תודעתית. השפעה יכולה לפעול באמצעות תיעוד אמיתי, מסר שנבחר בקפידה ועיתוי שמתחבר לרגישות ציבורית. המחקר על סרטוני החטופים בוחן אותם כאירועי תקשורת אסטרטגיים. המערכת המקבלת את החומר צריכה להבחין בין המידע שניתן ללמוד ממנו לבין המסגרת שהמפיק מבקש לכפות על הצופה.

אותו עיקרון חל על פרסום איראני, הודעת ממשלה או הדלפה ביטחונית. ייחוס ברור הוא חלק מהדיווח. ״כך טוען המקור הבכיר״ אינו קישוט שאפשר להסיר כדי לחזק כותרת. המקור מלמד גם על מטרת הפרסום, על יכולת הידיעה ועל מה שעדיין דורש בירור.

האחריות לדיווח חלה גם על המבקרים

דיווח לא אחראי מתרחש כשנעלמות ההבחנות האלה. חשש הופך לאירוע, הערכה להחלטה ותמונה להוכחה שאינה נושאת. במאמר ״יום הכיפורים של התקשורת הישראלית״ הדגשנו שהאחריות כוללת גם תיקון, שמירת הקשר ובדיקה של טקסט שהופק באמצעות בינה מלאכותית. ניסוח סמכותי אינו מעיד שהמידע עבר אימות.

גם ביקורת התקשורת חייבת לעמוד באותו רף. בכתבות על הרגולציה ועל העתירות הנוגעות לשידורים הדגשנו שהטבה מסחרית אינה מוכיחה מניע פסול. פתיחת שוק יכולה להרחיב ייצוג ולהעניק יתרון לבעלים מסוים. הבירור צריך לעסוק בכללים, בחלופות ובשוויוניות, בלי להעניק לחשד מעמד של עובדה.

מי יקבע מה הציבור ימצא וידע

המאבק מתרחב כעת אל הפלטפורמות והבינה המלאכותית. העורך בוחר מה לפרסם, אבל מערכות אחרות קובעות מה יימצא, מה יופץ ומה ייכנס לתשובה שהציבור יקבל. כפי שכתבנו על מקורות הידע של הבינה העולמית, נוכחות מחייבת מידע מתוארך, מיוחס ונגיש לבדיקה. שידור שנעלם בסוף הערב אינו מספיק לבניית תשתית ידע

שלוש שנים אחרי הטבח, המבחן הוא כמה עצמאות מחשבתית משאיר השידור לצופה. עיתונות רצינית צריכה לתת לו כלים להבין את האיום, לבחון הישגים, לזהות כישלון ולהפריד בין מידע לבין ניסיון להשפיע עליו. מערכת שאינה מצליחה לעשות זאת עלולה להשאיר ציבור מעודכן מאוד בכותרות, אך תלוי מאוד במי שמסביר לו מה לחשוב עליהן.