מהביפרים לבינה המלאכותית: הסיפור של תשתיות התקשורת בלבנון

המדינה מחוברת, המערכת חשופה: הקרב על רשתות התקשורת והבינה המלאכותית בלבנון

נתחיל בכך שיותר מחמישה מיליון לבנונים מחוברים לאינטרנט, אך מאחורי שיעור החדירה הגבוה פועלת תשתית ריכוזית, לא אחידה ותלויה בחשמל ובאלפי מפיצים בלתי מוסדרים.
אותה מערכת שמחברת טלפונים, מצלמות, עסקים ומוסדות מייצרת גם מאגר עצום של מיקומים, קשרים ודפוסי התנהגות, חומר גלם למערכה המודיעינית בין ישראל לחיזבאללה.

מבצע הביפרים המחישה כיצד ניסיון לברוח מן המעקב הסלולרי עלול להעביר את נקודת התורפה אל שרשרת האספקה עצמה.
ובזמן שהמדינה מתקשה להשלים רשת סיבים, לחבר מאגרי מידע ולספק חשמל רציף, האזרחים והאוניברסיטאות כבר מאמצים במהירות כלי בינה מלאכותית.

על פני הנתונים, לבנון היא מדינה מחוברת מאוד. בתחילת 2025 הוערך מספר משתמשי האינטרנט בה בכ־5.34 מיליון, 91.6 אחוזים מן האוכלוסייה. בסוף אותה שנה ההערכה כבר עמדה על כ־5.38 מיליון משתמשים ושיעור חדירה של 91.8 אחוזים. אלא שמאחורי המספר המרשים מסתתרת מציאות אחרת: החיבור קיים כמעט בכל מקום, אך איכותו, חוקיותו, מהירותו ושרידותו משתנות בין רחוב לרחוב ובין כפר לכפר.

תשתית התקשורת הלבנונית בנויה משכבות רבות: כבלים תת־ימיים המחברים את המדינה לעולם, תחנות נחיתה ושערים בינלאומיים, רשת סיבים ארצית, מרכזיות טלפוניה, רשת נחושת ותיקה, שתי רשתות סלולר, קישורי מיקרוגל, ספקי אינטרנט פרטיים ואלפי מפיצים מקומיים. חלק מן המפיצים פועלים במשך שנים מחוץ למסגרת רישוי מלאה, באמצעות אנטנות על גגות, קישורים אלחוטיים וחלוקה שכונתית של קיבולת שנרכשה מספק גדול יותר.

השילוב הזה מייצר את הפרדוקס הלבנוני: שיעור גבוה מאוד של תושבים מסוגלים להגיע לאינטרנט בדרך כלשהי, אך שיעור נמוך בהרבה נהנה מסיב ישיר לבית, קיבולת קבועה, יתירות מלאה ושירות מוסדר. משתמש אחד עשוי להחזיק בטלפון סלולרי, מנוי DSL וחיבור מספק שכונתי, מבלי שאף אחד מהם יהיה יציב לאורך כל היום.

בחזית הבינלאומית נשענת לבנון בעיקר על כבלי סיבים אופטיים תת־ימיים. מערכות כמו CADMOS, המקשרת לקפריסין, ומערכת I-ME-WE, המחברת את דרום אסיה, המזרח התיכון ואירופה, מעניקות למדינה גישה לרשתות בין־יבשתיות. תחנות הנחיתה והשערים המרכזיים ממוקמים במספר מצומצם של אזורים לאורך החוף, ובהם ביירות, ג׳דיידה וטריפולי.

החשיבות האסטרטגית של האתרים האלה גדולה בהרבה מגודלם הפיזי. פגיעה בכבל יחיד אינה בהכרח מנתקת מדינה, משום שניתן להפנות תעבורה לנתיב חלופי. לעומת זאת, תקלה משולבת בתחנת נחיתה, בחשמל המזין אותה ובקישור היבשתי היוצא ממנה עלולה לצמצם בבת אחת חלק משמעותי מן הקיבולת הבינלאומית.

בלב המערכת עומדת אוג׳רו, הגוף הציבורי המפעיל את מרבית התשתית הקווית עבור משרד התקשורת. אוג׳רו היא בעת ובעונה אחת מפעילת תשתית, מנהלת מרכזיות, ספקית אינטרנט ומקור קיבולת לספקים פרטיים. המבנה הזה יוצר ריכוזיות חריגה: אותו גוף מספק שירות לצרכן ומתפקד גם כתשתית שעליה נשענים חלק ממתחריו.

אוג׳רו מקדמת בשנים האחרונות פריסת FTTx, שם כולל לתצורות שבהן הסיב מגיע לבית, לבניין או לארון רחוב. לפי אתר החברה, הפריסה הושלמה בשורה של מוקדים, ובהם אשרפייה, עדלייה, בר אליאס, ברומאנה, חלבה, חאזמייה, מרג׳ עיון ושכּא, ומופיעה גם תוכנית הרחבה לשנים 2025–2026. עם זאת, הכרזה על השלמה באזור אינה מעידה בהכרח שכל משק בית מחובר בפועל בסיב עד הבית. אין כיום נתון רשמי עדכני המאפשר לחשב באמינות את שיעור משקי הבית המחזיקים בחיבור FTTH פעיל.

במקומות רבים ממשיך ״המייל האחרון״ להתבסס על זוגות נחושת של רשת הטלפוניה הישנה ועל טכנולוגיות ADSL ו־VDSL. מהירות החיבור תלויה באורך הכבל, במצב הנחושת, בהפרעות ובמרחק מן המרכזייה או מארון הרחוב. הסיב מסוגל לפתור חלק גדול מן המגבלות האלה, אך פריסתו דורשת חפירה, ציוד, מימון, חשמל ותחזוקה, חמישה משאבים שאינם מובנים מאליהם בלבנון.

גם שוק הסלולר בנוי בצורה יוצאת דופן. שתי הרשתות המרכזיות, Alfa ו־Touch, נמצאות בבעלות המדינה באמצעות משרד התקשורת. הן מתחרות זו בזו מבחינה תפעולית ומסחרית, אך אינן דואופול פרטי רגיל. הרשתות נשענות על אתרי אנטנות המחוברים לליבה באמצעות סיבים או קישורי מיקרוגל, והטופוגרפיה ההררית מחייבת שימוש נרחב בתחנות על רכסים ובקישורים מנקודה לנקודה.

רשות התקשורת הלבנונית החלה ב־2026 להסדיר מחדש את השוק הבלתי מורשה ופרסמה החלטה המחייבת ספקים מורשים להעביר אליהם לקוחות שקיבלו שירות דרך רשתות שאינן מורשות. במקביל פתחה הרשות במהלך אפריל 2026 התייעצות בנוגע לארגון מחדש של הספקטרום, Fixed Wireless Access והכנת מסגרת עתידית לדור החמישי והשישי. המשמעות היא ש־5G בלבנון עדיין מוצג בעיקר כיעד רגולטורי ותשתיתי, ולא כרשת מסחרית ארצית ובשלה.

אחת ההתפתחויות החשובות היא הקמת OpenIX Beirut, נקודת החלפת התעבורה הניטרלית הראשונה במדינה, שהוכרזה במאי 2025. נקודת החלפה מקומית מאפשרת לספקים ולפלטפורמות תוכן להעביר ביניהם תעבורה בתוך לבנון, במקום לשלוח אותה החוצה ולהחזירה דרך נתיב בינלאומי. כך ניתן להפחית השהיה, לחסוך קיבולת בכבלים התת־ימיים ולהגדיל את השרידות בזמן שיבושים חיצוניים.

אולם האויב העקבי ביותר של הרשת הלבנונית אינו בהכרח כבל קרוע או תקיפת סייבר. הוא החשמל. כל נתב, מתג, אנטנה, מגבר אופטי ומערכת קירור זקוקים להזנה רציפה. בהפסקת חשמל עובר האתר למצברים; כשהם מתרוקנים, הוא תלוי בגנרטור, בדלק וביכולת של צוות טכני להגיע אליו. במציאות הזאת, תקלה בשרשרת הדלק או במערכת הקירור יכולה לייצר אותה תוצאה תפעולית כמו פגיעה ישירה בציוד.

אותה תשתית רחבה ושברירית היא גם מרחב מודיעיני. טלפון סלולרי אינו רק אמצעי שיחה. הוא חיישן נייד המחובר לזהות, למיקום ולרשת חברתית. גם כאשר המשתמש אינו משוחח, המכשיר מתקשר עם אנטנות, מחליף אותות עם הרשת ומייצר נתונים על זמני פעילות, אזורי נוכחות וקשרים עם מכשירים אחרים.

אין הכרח להאזין לתוכן השיחה כדי להפיק תמונה מבצעית. כאשר קבוצת מכשירים נעה יחד פעם אחר פעם, היא עשויה להעיד על השתייכות משותפת. כאשר טלפון מזוהה מופיע במבנה שבו נמצאים מכשירים של בעלי תפקידים נוספים, המבנה מקבל משמעות חדשה. כאשר מכשירים מסוימים נעלמים מן הרשת לפני פעילות, גם השתיקה עצמה הופכת לחתימה.

חיזבאללה הבין את הסיכון הזה. בפברואר 2024 הזהיר חסן נסראללה מפני השימוש בטלפונים וקרא להרחיקם מן החזית. בעקבות שורת חיסולים מדויקים הרחיב הארגון שימוש בקווים נייחים, בשליחים, במילות קוד ובביפרים, מכשירים פשוטים שמייצרים פחות נתונים מטלפון חכם ואינם מפעילים GPS, מצלמה, מיקרופון ואפליקציות מסחריות באותה צורה.

המעבר היה הגיוני מבחינה מבצעית, אך הוא לא ביטל את הסיכון. הוא הזיז אותו. כאשר ארגון רוכש אלפי מכשירים דומים ומפיץ אותם ברשת קשר רחבה, הוא יוצר אחידות. אותה אחידות מקלה על תחזוקה ועל העברת הודעות, אך גם הופכת חולשה אחת לאירוע מערכתי.

ב־17 בספטמבר 2024 התפוצצו אלפי ביפרים שהופצו בקרב אנשי חיזבאללה ואחרים בלבנון ובסוריה. למחרת התפוצצו מכשירי קשר נוספים. רויטרס דיווחה, על סמך מקורות ביטחוניים, כי המוסד החדיר חומר נפץ לכ־5,000 ביפרים שהוזמנו עבור חיזבאללה, וכי הארגון המשיך לחלק מכשירים חדשים שעות לפני הפיצוצים, לאחר שבדיקותיו לא חשפו את החדירה.

המשמעות חרגה מן הפגיעה הפיזית. המבצע ערער את האמון בכל שרשרת הקשר. לאחר חדירה כזו, כל סוללה, מטען, ספק ומכשיר הופכים לחשודים. ארגון שאינו בוטח באמצעי התקשורת שלו מתקשה להעביר פקודות במהירות, נאלץ לבדוק מחדש מערכות שלמות ועלול להאט את פעילותו בשל חשש מחדירה נוספת.

פרשת הביפרים גם חשפה את הפער בין אבטחת המכשיר לבין אבטחת המערכת. חיזבאללה התמקד באיום בשלב השימוש, מיקום, האזנה או חדירה לטלפון פעיל, אך לפי הפרסומים לא שלט באופן מלא בשלב הייצור, הרכש, ההובלה והאספקה. הוא החליף פלטפורמה שנראתה חשופה בפלטפורמה שנראתה בטוחה יותר, אך יריבו חדר אליה עוד לפני שהגיעה למשתמש.

גם המצלמות הביתיות והמסחריות הפכו לחלק מן הזירה. מצלמות IP מתעדות כבישים, חניות, כניסות וצמתים, ולעיתים מחוברות לענן, לאפליקציות ולמערכות הקלטה שאינן מעודכנות. אין בסיס פומבי לקבוע שכל מצלמה בדרום לבנון הייתה נגישה לישראל, אך מבחינה מודיעינית די במספר קטן של מצלמות כדי לשחזר תנועה של רכב בין כמה נקודות, לזהות שעות ביקור או להבחין בשינויים סביב מבנה.

עליונות מודיעינית אינה נוצרת בדרך כלל ממקור יחיד. היא נוצרת מן החיבור: טלפון שמופיע באזור, מצלמה שמתעדת רכב, רחפן שמזהה שינוי בשטח, מקור אנושי שמדווח על פגישה ושינוי פתאומי בפעילות הרדיו. כל סימן לבדו עשוי להיות חלש; הצטלבותם מגדילה את רמת הביטחון.

מעל כל המערכת הזאת מתחילה כעת להיבנות שכבה חדשה, בינה מלאכותית. גם כאן לבנון מציגה פרדוקס. יש בה אוכלוסייה רב־לשונית ומשכילה, אוניברסיטאות מוכרות, יזמות וקשרים עמוקים עם אירופה, צפון אמריקה ומדינות המפרץ. מנגד, המדינה מתמודדת עם תשתיות נתונים חלשות, חשמל לא יציב, מחסור במימון ובריחת אנשי מקצוע.

לכן חדירת הבינה המלאכותית בלבנון מתקדמת מלמטה למעלה. סטודנטים, מרצים, מתכנתים, חברות תקשורת, משרדי פרסום ופרילנסרים מאמצים צ׳אטבוטים וכלים גנרטיביים, בעוד מוסדות המדינה עדיין מנסים לחבר מאגרים, להעביר שירותים לענן ולהשלים חקיקה בתחום הגנת המידע והסייבר.

אין כיום סקר לאומי מייצג שמאפשר לקבוע כמה לבנונים משתמשים ב־ChatGPT, Gemini, Claude או מערכות דומות. עם זאת, תנאי הבסיס, חדירת אינטרנט גבוהה, שימוש נרחב באנגלית ובצרפתית לצד ערבית, אוכלוסיית סטודנטים גדולה ושוק עבודה המחובר לחו״ל, יוצרים סביבה המתאימה לאימוץ מהיר.

היתרון של הכלים ברור: תרגום בין שלוש שפות, סיכום מאמרים, כתיבת קוד, הכנת קורות חיים, יצירת תוכן ושירות לקוחות. במדינה שבה שירותים ציבוריים רבים מסורבלים ומומחים רבים היגרו, הצ׳אטבוט משמש לעיתים גם מנגנון פיצוי פרטי על חולשת המערכת.

לבנון אינה צפויה לבנות בעתיד הקרוב מודל יסוד המתחרה ב־GPT, Gemini או Claude. אימון מודל כזה דורש מרכזי מחשוב גדולים, חשמל יציב, קירור, הון ארוך טווח ומאגרי נתונים עצומים. היתרון היחסי שלה נמצא במקום אחר: התאמת מודלים פתוחים לערבית הלבנונית, בניית מערכות המחוברות למסמכים מקומיים, זיהוי דיבור, יישומים לרפואה ולפיננסים וניתוח תמונות בתחומי חקלאות, תשתיות ונזקי מלחמה.

גם ממשלת לבנון מבקשת לצמצם את הפער. אסטרטגיה רשמית שפורסמה במרץ 2026 מציבה יעד לדיגיטציה של לפחות 80 אחוזים מן השירותים הממשלתיים, העברת כלל הסוכנויות לענן, הכשרה ושימור של יותר מעשרת אלפים מהנדסי AI בשנה ומשיכת השקעות בהיקף של לפחות חצי מיליארד דולר עד 2030. אלה יעדים עתידיים ושאפתניים, לא תיאור של המצב הנוכחי.

הפער משתקף גם במדדים הבינלאומיים. במדד החדשנות העולמי של WIPO לשנת 2025 דורגה לבנון במקום ה־90 מתוך 139 כלכלות. היא הגיעה למקום ה־133 בתחום המוסדות ולמקום ה־120 בתשתיות, נתונים הממחישים כיצד יכולת אנושית ויצירתית מתקיימת מעל בסיס מדינתי חלש.

הנכס החשוב ביותר של לבנון אפוא אינו הכבל התת־ימי, מרכז הנתונים או מודל השפה. הוא האנשים. מהנדסים, רופאים, חוקרים ומפתחים לבנונים פועלים בשלוש שפות ומכירים שווקים ערביים ומערביים. אלא שחלק גדול מן הערך שהם יוצרים מתממש מחוץ למדינה: בדובאי, בריאד, בפריז, בלונדון ובצפון אמריקה.

המערכת הלבנונית כולה בנויה על אותו מתח. היא רחבה אך לא אחידה, מחוברת אך תלויה בגנרטורים, עתירת כישרון אך דלה במוסדות, ומתקדמת בשימוש בטכנולוגיה מהר יותר משהמדינה מסוגלת להסדיר אותה.

הטלפון שהפך לחיישן, הביפר שהפך לנקודת חדירה והצ׳אטבוט שהפך לכלי עבודה הם שלושה שלבים באותו סיפור. כל טכנולוגיה שנכנסת ללבנון מעניקה לאזרחים, לעסקים ולארגונים יכולת חדשה

ובאותו זמן יוצרת שכבה חדשה של תלות, מידע וסיכון.

לבנון אינה מדינה נטולת תשתיות, ואינה שוליים טכנולוגיים. היא מחזיקה ברשתות בינלאומיות, באוניברסיטאות, ביזמים ובאוכלוסייה דיגיטלית מאוד. הכשל נמצא ביכולת להפוך את כל אלה למערכת לאומית יציבה, מפוקחת וריבונית.

זהו גם הלקח של מבצע הביפרים וגם האתגר של עידן הבינה המלאכותית: אין מכשיר בטוח, רשת בטוחה או מודל חכם בפני עצמם. החוסן נקבע בשרשרת השלמה, מן החשמל והכבל, דרך הספק והנתונים, ועד האדם שמחליט באיזו מערכת לבטוח.

בעידן שלאחר היחלשותו או נפילתו של חיזבאללה ושל הציר השיעי, לבנון עשויה לעמוד בפני חלון הזדמנויות היסטורי. הפחתת העימותים, חידוש היחסים עם מדינות המערב והמפרץ, חזרת השקעות זרות ושיקום מוסדות המדינה יוכלו להפנות משאבים מביטחון ומשברים מתמשכים אל תשתיות, חינוך, חדשנות וכלכלה דיגיטלית.

ההון האנושי שכבר קיים במדינה, לצד הפזורה הלבנונית הרחבה, עשוי להפוך למנוע צמיחה אזורי בתחומי הבינה המלאכותית, הסייבר, התוכנה והשירותים הדיגיטליים. הדרך לשם תהיה ארוכה ותדרוש יציבות פוליטית, שלטון חוק ורפורמות עמוקות, אך אם תנאים אלה יתממשו, לבנון עשויה לעבור ממדינה המזוהה עם משברים ביטחוניים למדינה המזוהה עם ידע, יזמות וטכנולוגיה ולבסס את מעמדה כמרכז דיגיטלי חשוב במזרח הים התיכ