ב־19 במאי 2026 המשיכה ועדת התקשורת של הכנסת בדיונים על הצעת חוק התקשורת (שידורים), אחת מרפורמות התקשורת הרחבות שנדונו בישראל מאז הקמת הרשות השנייה. החוק מבקש לעדכן מערכת חקיקה שנבנתה לאורך ארבעה עשורים, בתקופה שבה מספר הערוצים היה מוגבל, תדרי השידור היו משאב לאומי נדיר והמדינה שלטה כמעט בכל שער כניסה לשוק.

במשך שנים נבנתה הרגולציה הישראלית שכבה על גבי שכבה. חוק הרשות השנייה. מועצת הכבלים והלוויין. כללי זיכיונות. כללי רישיונות. מכסות הפקות מקור. חובות חדשות. כללי בעלות. מגבלות פרסום. הוראות נגישות. כל תקופה הוסיפה עוד נדבך למערכת. כל טכנולוגיה חדשה קיבלה מסלול פיקוח משלה. איש לא תכנן את המערכת כולה מחדש. היא צמחה באופן מצטבר.

כאשר הוקמה הרשות השנייה ב־1986 פעל בישראל ערוץ טלוויזיה מרכזי אחד. בשנת 1993 נולדה הטלוויזיה המסחרית. בשנת 2000 נכנסה YES. המדינה פיקחה על מספר מצומצם של שחקנים, החזיקה במפתחות הכניסה לשוק ודרשה בתמורה שירותים ציבוריים: חדשות, תרבות, יצירה ישראלית ותוכן לילדים.

בשנת 2026 המציאות הפוכה כמעט בכל פרמטר.

יוטיוב מדווחת על יותר משני מיליארד משתמשים פעילים בעולם. נטפליקס פועלת בלמעלה מ־190 מדינות. טיקטוק חצתה את רף מיליארד המשתמשים. מטא מחברת מיליארדי בני אדם דרך פייסבוק ואינסטגרם. חלק גדל והולך מצריכת הווידאו בישראל מתבצע באמצעות שירותים שאינם כפופים למסגרת הרגולטורית שעליה נשען שוק השידורים המקומי במשך עשרות שנים.

כך נולד חוק

לפי תפיסת משרד התקשורת, המדינה ממשיכה להפעיל רגולציה כבדה בעיקר על החברות הישראליות. קשת, רשת, HOT, YES, סלקום TV ופרטנר TV מחויבות למערך רחב של חובות והשקעות. במקביל הן מתחרות על אותו זמן צפייה בדיוק מול יוטיוב, נטפליקס וטיקטוק. הציבור עובר בין המסכים ללא הבחנה. המפרסמים מעבירים תקציבים ללא הבחנה. רק הרגולציה ממשיכה להבחין בין העולם הישן לעולם החדש.

שורשי הרפורמה קדמו בשנים רבות לממשלה הנוכחית. עבודות מטה במשרד התקשורת, ועדת פילבר, מסמכי רשות התחרות ושורה של מחקרים אקדמיים הצביעו על אותה מגמה: רגולציה שנבנתה לעידן הכבלים והלוויין מתקשה להתמודד עם שוק שבו ההפצה, הפרסום והתוכן מתנהלים באמצעות פלטפורמות גלובליות.

מכאן נולדה אחת השאלות המרכזיות של החוק: האם תפקידה של המדינה להמשיך לפקח על פלטפורמות, או לעבור לפיקוח על פעילות. במשך עשרות שנים הרגולטור שאל כיצד התוכן מגיע אל הצופה. החוק החדש מבקש להתמקד יותר בשאלה איזה תוכן מופץ, מי מפיץ אותו ומה השפעתו על התחרות ועל השוק.

הוויכוח הכלכלי סביב החוק חריף במיוחד. תומכיו טוענים כי ישראל סובלת מעודף רגולציה מצטבר. כל שכבת פיקוח דורשת יועצים, משפטנים, מערכות דיווח, אנשי ציות ובירוקרטיה. העלויות הללו אינן נעלמות. הן מגולגלות אל החברות ומשם אל הצרכנים. מבחינתם מדובר ברפורמה שמטרתה להשיב לשוק גמישות, לעודד השקעות ולהקטין חסמי כניסה.

המתנגדים מציגים חשש אחר. במשך שנים נשענו חלק גדול מהדרמות, הסרטים והסדרות הישראליות על חובות השקעה שהוטלו על גופי השידור. גם מערכות חדשות רבות צמחו תחת מבנה רגולטורי שהעניק להן הגנות וחובות ייחודיות. מבחינת המבקרים, החלשת המנגנונים הללו עלולה לפגוע לאורך זמן ביכולת לממן תוכן ישראלי מקורי.

כרונולוגיה של חוק

דווקא בהשוואה בינלאומית הופך הוויכוח הישראלי למעניין במיוחד.

האיחוד האירופי בחר במסלול של הרחבת רגולציה. בשנת 2018 נכנסה לתוקף גרסתה המעודכנת של דירקטיבת שירותי המדיה האודיו־ויזואליים. צרפת הרחיקה לכת וחייבה שירותי סטרימינג להשקיע חלק מהכנסותיהם המקומיות ביצירה צרפתית. מבחינת פריז, נטפליקס ודיסני+ אינן רק חברות טכנולוגיה אלא גם שחקניות תרבותיות המחויבות להשתתף במימון המערכת המקומית.

בריטניה בחרה בגישה מתונה יותר. רגולטור התקשורת OFCOM שמר על כוחו, אך לונדון נמנעה מהחלת חלק ניכר מהרגולציה המסורתית על כלל שירותי הסטרימינג. הדגש הבריטי עבר לשקיפות, הגנת קטינים, תחרות ופלורליזם תקשורתי.

ארצות הברית הלכה בכיוון שונה לחלוטין. רוב הצמיחה של נטפליקס, יוטיוב, מטא ואמזון התרחשה בסביבה רגולטורית מקלה יחסית. התוצאה הייתה חדשנות יוצאת דופן, כניסת הון עצומה והקמת חברות המדיה הגדולות בעולם. במקביל נוצר ריכוז כוח חסר תקדים בידי מספר קטן של תאגידי טכנולוגיה.

אוסטרליה פתחה חזית אחרת. קנברה חייבה את גוגל ומטא לשלם עבור שימוש בתוכן חדשותי. קנדה הרחיבה את המודל וחייבה חלק משירותי הסטרימינג להשתתף במימון המערכת התרבותית המקומית. שתי המדינות הגדירו את המהלך כחלק מהגנה על ריבונות תרבותית בעידן פלטפורמות גלובליות.

ישראל ניצבת במיקום ייחודי. מדובר בשוק קטן של פחות מעשרה מיליון תושבים. השפה המקומית מוגבלת יחסית בהיקף דובריה. הפקת תוכן מקורי יקרה. בסיס המנויים מצומצם בהשוואה לאירופה או לארצות הברית. לכן במשך שלושים שנה השתמשה המדינה בחובות רגולטוריות כדי לממן חלק מהיצירה הישראלית.

הדיון הנוכחי בכנסת אינו עוסק רק בטלוויזיה. הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: כיצד מממנים חדשות, תרבות ויצירה מקומית כאשר מרכז הכובד של השוק עובר לחברות בינלאומיות שהרגולטור הישראלי מתקשה להשפיע עליהן. מצד אחד ניצבת תפיסה המבקשת לצמצם בירוקרטיה, להפחית רגולציה ולהתאים את הכללים למציאות החדשה. מצד שני ניצבת תפיסה החוששת מפני שחיקה של מנגנונים שבנו במשך עשרות שנים את שוק התוכן הישראלי.

הדיון אתמול עסק גם בפיצול חלקים מהחוק. מבחינה פרלמנטרית מדובר בהחלטה בעלת משקל רב. פיצול קובע אילו רכיבים יקודמו ראשונים, אילו ימתינו ואילו אינטרסים יקבלו ודאות רגולטורית מוקדם יותר. מאחורי השפה הטכנית של ועדת הכנסת מסתתרת למעשה החלטה על סדר העדיפויות של שוק התקשורת הישראלי לשנים הקרובות.

ארבעים שנה לאחר שנבנתה המסגרת הרגולטורית שעליה נשען שוק השידורים הישראלי, ראוי להעריך את עצם הנכונות לפתוח מחדש דיון מורכב כל כך. משרד התקשורת ושר התקשורת שלמה קרעי לקחו על עצמם משימה שרבים העדיפו לדחות במשך שנים: בחינה מחודשת של מערכת חוקים שנכתבה לעידן אחר לחלוטין. שוק התקשורת הישראלי זקוק לוודאות, לתחרות הוגנת, להשקעות ולכללים המתאימים למציאות הטכנולוגית של 2026 ולא לזו של 1996. מוטב שהדיון יישאר ממוקד בעובדות, בכלכלה, בטכנולוגיה ובאינטרס הציבורי, ולא ייסחף לוויכוחים אוטומטיים על ימין, שמאל או תרחישי קצה פוליטיים. בסופו של דבר, הציבור הישראלי אינו צורך רגולציה ואינו צורך סיסמאות. הציבור צורך חדשות, תוכן, תרבות ושירותים. הצלחת הרפורמה תימדד ביכולתם של חברי הוועדה, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד, להגיע להסכמות רחבות ולגבש חוק מאוזן, מודרני ויציב שישרת את אזרחי ישראל במשך עשרות השנים הבאות.