המונדיאל, המשטר והיציאת חירום: למה איראן חוששת מעריקת ספורטאים יותר מהפסד על המגרש

כאשר נבחרת לאומית עולה למגרש במונדיאל, רוב המדינות חושבות על שערים, טקטיקה ודירוג עולמי. בטהרן קיימת שכבת דאגה נוספת. השאלה איננה רק כיצד תשחק הנבחרת, אלא האם כל מי שהגיע לטורניר גם יחזור ממנו.

החשש מעריקת ספורטאים מלווה את הרפובליקה האסלאמית כמעט מאז הקמתה בשנת 1979. במשך עשרות שנים הפכו תחרויות בינלאומיות לחלון נדיר שבאמצעותו יכולים ספורטאים איראנים להיחשף לעולם אחר, להיפגש עם קהילות גולים, ליצור קשר עם סוכנים ומועדונים זרים ולעיתים גם לקבל החלטה דרמטית שלא לשוב למדינה. עבור המשטר מדובר ביותר מאובדן של ספורטאי. כל עריקה כזאת נתפסת כהצבעת אי אמון פומבית במערכת כולה.

התופעה אינה ייחודית לאיראן. לאורך המלחמה הקרה הפכו אולימפיאדות ואליפויות עולם לזירות עריקה עבור ספורטאים מברית המועצות, מזרח גרמניה, קובה ומדינות קומוניסטיות נוספות. אלא שבאיראן של העשורים האחרונים קיבלה התופעה מאפיינים ייחודיים. המדינה אינה סובלת ממחסור בכישרונות ספורט. להפך. היא מייצרת באופן קבוע מתאבקים, ג’ודאים, מרימי משקולות, שחמטאים, כדורגלנים וטאקוונדו־איסטים ברמה בינלאומית גבוהה. דווקא משום כך כל עזיבה זוכה לתהודה משמעותית.

הענפים הבולטים ביותר בתופעה הם ג’ודו, שחמט, היאבקות, טיפוס ספורטיבי וכדורגל. חלק מהספורטאים עזבו מסיבות כלכליות. אחרים הצביעו על מגבלות פוליטיות, צנזורה, לחץ מצד מוסדות הביטחון או חוסר יכולת להתחרות באופן חופשי בזירה הבינלאומית. אצל נשים נוספו גם סוגיות של קוד לבוש, מגבלות חברתיות ופערים מבניים בין ספורט נשים לספורט גברים.

אחד הגורמים המוכרים ביותר הוא מדיניות אי ההתמודדות מול ישראלים. במשך שנים ארוכות נמנעו ספורטאים איראנים ממפגש עם יריבים ישראלים בתחרויות בינלאומיות. לעיתים הוצגו פציעות פתאומיות, פרישות או הפסדים מכוונים בשלבים מוקדמים יותר של הטורניר. כמה מהספורטאים ששילמו את המחיר המקצועי על המדיניות הזאת הפכו בהמשך למבקריה החריפים ביותר.

המקרה המפורסם ביותר היה של הג’ודוקא סעיד מולאי. אלוף העולם לשעבר היה אחד הספורטאים המצליחים ביותר שצמחו במערכת הספורט האיראנית. כאשר התברר שהוא עשוי להגיע למפגש מול יריב ישראלי באליפות העולם ב־2019, טען כי הופעל עליו לחץ להימנע מהקרב. לאחר מכן לא שב לאיראן, קיבל הגנה באירופה ובהמשך החל לייצג את מונגוליה.

אלא שהחלק הדרמטי באמת בסיפור הגיע לאחר העריקה. במקום להפוך לאויבים, מולאי והג’ודוקא הישראלי שממנו התבקש להימנע הפכו לידידים. השניים הצטלמו יחד, החליפו מסרים פומביים ואף נפגשו במספר תחרויות בינלאומיות. עבור חלקים נרחבים בממסד האיראני, עצם העריקה הייתה בעייתית. הידידות הפומבית עם ספורטאי ישראלי כבר נתפסה כסמל להתרסקות אחד הקווים האידיאולוגיים המרכזיים של מדיניות הספורט האיראנית. כאשר מולאי הגיע בהמשך לישראל ואף התאמן לצד ג’ודאים ישראלים, האירוע הפך לאחד הרגעים הסמליים ביותר בתולדות העריקות הספורטיביות של הרפובליקה האסלאמית.

מולאי לא היה היחיד. בשנים האחרונות נרשמה רשימה הולכת וגדלה של ספורטאים בכירים שבחרו להמשיך את הקריירה מחוץ למדינה. עלירזה פירוזג’ה עבר לייצג את צרפת והפך לאחד השחמטאים הבולטים בעולם. קימיא עליזאדה, המדליסטית האולימפית הראשונה של איראן, עזבה את המדינה והפכה לאחד הסמלים הבולטים ביותר של ספורטאיות איראניות שבחרו במסלול אחר. לצדם עזבו או עברו לייצג מדינות אחרות שחמטאים, ג’ודאים, מתאבקים, ספורטאיות חורף, חותרים ואנשי מקצוע נוספים.

היעדים חוזרים על עצמם כמעט בכל גל הגירה: גרמניה, צרפת, קנדה, ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, הולנד וארמניה. אלו המדינות שבהן התרכזו בשנים האחרונות רבים מהספורטאים האיראנים שבחרו לבנות חיים חדשים מחוץ לרפובליקה האסלאמית.

בשנת 2022 קיבלה התופעה ממד חדש בעקבות מחאת “אישה, חיים, חירות”. ספורטאים איראנים מצאו את עצמם לפתע במוקד עימות בין הציבור למשטר. חלקם הביעו תמיכה במחאה, אחרים שמרו על שתיקה, וחלק שילמו מחיר מקצועי או ציבורי על עמדותיהם.

המונדיאל בקטאר באותה שנה המחיש את המתח הזה באופן יוצא דופן. שחקני נבחרת איראן עמדו מול מצלמות העולם כולו כאשר ברקע גועשת המחאה ברחובות המדינה. ברגע שהפך לסמל בינלאומי נמנעו השחקנים מלשיר את ההמנון הלאומי במשחק הפתיחה. התמונות שודרו ברחבי העולם והפכו לאחד הרגעים הפוליטיים הבולטים ביותר של הטורניר.

אלא שהסיפור של 2026 אינו רק ספורטיבי או פוליטי. הוא גם תקשורתי וטכנולוגי.

בשנות ה־80 וה־90 עריקה הייתה קפיצה אל הלא נודע. ספורטאי איראני שהיה שוקל להישאר במערב היה צריך לקבל החלטה כמעט עיוורת. הוא לא ידע מה מחכה לו. לא הכיר את מערכת ההגירה. לא הכיר עורכי דין. לא הכיר קהילות גולים. לעיתים אפילו לא ידע אם יצליח להמשיך בקריירה מקצועית.

האינטרנט שינה את המשוואה.

לראשונה יכול היה ספורטאי איראני לראות כיצד נראים חייהם של אלו שעזבו לפניו. הוא יכול היה לעקוב אחר הקריירה של קימיא עליזאדה בגרמניה, של פירוזג’ה בצרפת או של מולאי לאחר שעזב את איראן. הוא יכול היה לראות שהחיים אינם מסתיימים לאחר העריקה ולעיתים אף נפתחות אפשרויות חדשות.

הרשתות החברתיות הרחיבו עוד יותר את החלון הזה. בעבר החזיקה המדינה כמעט במונופול על המידע. כיום ספורטאי איראני יכול ליצור קשר ישיר עם קהילות גולים בלוס אנג’לס, טורונטו, פריז או ברלין. הוא יכול לשוחח עם ספורטאים שעזבו, לקבל מידע על מסלולי הגירה ולהיחשף לסיפורים שפעם לא היו מגיעים אליו כלל.

הבינה המלאכותית פותחת אופציה נוספת. לראשונה בהיסטוריה חלק גדול מהמידע שהיה שמור בעבר לעורכי דין, סוכנים ויועצים מקצועיים נגיש כמעט לכל אדם באמצעות טלפון חכם. אפשר לברר בתוך דקות כיצד פועלת מערכת ההגירה במדינה מסוימת, מהן האפשרויות המקצועיות הקיימות ומהם התנאים הנדרשים להשתלבות בענף ספורט במדינה אחרת.

במובן הזה, האינטרנט והבינה המלאכותית אינם יוצרים את הרצון לעזוב. הם מצמצמים את אי הוודאות.

וזה שינוי עצום.

אלא שכאן צץ הפרדוקס. אותן טכנולוגיות מסייעות גם למדינה. מערכות מעקב דיגיטליות, ניטור רשתות חברתיות, ניתוח קשרים ויכולות איסוף מידע מתקדמות מאפשרות למשטר להבין טוב יותר מי נמצא בקשר עם גורמים מחוץ למדינה ומי עשוי להיחשב בסיכון.

הטכנולוגיה הפכה אפוא את המשחק לדו־כיווני. היא הגדילה את יכולת הבריחה, אך גם את יכולת הפיקוח.

המשחקים בין איראן לארצות הברית הפכו במשך השנים למעין ברומטר של היחסים בין המשטר האיראני, החברה האיראנית והעולם המערבי.

במונדיאל 1998 בצרפת נפגשו שתי הנבחרות לראשונה במסגרת גביע העולם. באותם ימים הוגדר המשחק על ידי כלי תקשורת רבים כמשחק הפוליטי ביותר בתולדות המונדיאל. היחסים בין וושינגטון לטהרן היו עוינים, זכר משבר בני הערובה עדיין ריחף מעל היחסים, והמפגש נתפס כסמל לעימות רחב בהרבה מכדורגל.

אלא שבמקום עימות קיבל העולם תמונה אחרת. השחקנים האיראנים העניקו פרחים לשחקני נבחרת ארצות הברית לפני שריקת הפתיחה והצטלמו עמם לתמונה משותפת. איראן ניצחה 1:2 והניצחון הפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות הכדורגל האיראני. עבור רבים באיראן הוא סימל ניצחון לאומי. עבור אחרים הוא הוכיח שגם בעיצומו של עימות פוליטי ניתן לקיים מפגש אנושי וספורטיבי.

עשרים וארבע שנים מאוחר יותר השתנתה לחלוטין משמעות המפגש.

במונדיאל 2022 בקטאר לא נפגשו רק איראן וארצות הברית. נפגשו שתי איראן.

האחת הייתה איראן הרשמית של המדינה והממסד. השנייה הייתה איראן של המחאה, של תנועת “אישה, חיים, חירות” ושל מיליוני איראנים בארץ ובתפוצות שעקבו אחר הנבחרת בעיניים אחרות לגמרי.

עוד לפני המשחק מול ארצות הברית סירבו שחקני הנבחרת לשיר את ההמנון הלאומי במשחק הפתיחה. התמונות הפכו לאחד הסמלים החזקים ביותר של הטורניר כולו. לפתע מצאו את עצמם השחקנים במצב בלתי אפשרי. כל הבעת פנים, כל מילה וכל מחווה הפכו להצהרה פוליטית.

כאשר נפגשו איראן וארצות הברית בשלב הבתים, המתח סביב המשחק כבר לא עסק רק ביריבות בין שתי המדינות. הוא עסק בשאלה את מי מייצגת הנבחרת עצמה.

ביציעים הופיעו זה לצד זה דגלי הרפובליקה האסלאמית ודגלי האריה והשמש המזוהים עם האופוזיציה האיראנית. ברחבי העולם עקבו מיליוני איראנים אחר המשחק לא רק מתוך עניין ספורטיבי אלא מתוך ניסיון להבין כיצד יתנהגו השחקנים ברגעי הלחץ.

ארצות הברית ניצחה 0:1 והדיחה את איראן מהטורניר. באופן חסר תקדים, חלק מהאיראנים חגגו את ההפסד בעוד אחרים התאבלו עליו. אותה תוצאה יצרה רגשות הפוכים לחלוטין בתוך הציבור האיראני.

זה היה רגע שהמחיש כיצד הפך הכדורגל ממגרש משחקים לזירת מאבק על זהות, נאמנות וסמלים לאומיים.

הממד החדש במונדיאל 2026 הוא שהמאבק הזה כבר אינו מתנהל רק בטלוויזיה.

בשנת 1998 המידע זרם בעיקר דרך עיתונים וערוצי טלוויזיה. בשנת 2022 הוא כבר זרם דרך רשתות חברתיות. בשנת 2026 נוסף שחקן חדש: הבינה המלאכותית.

לראשונה בהיסטוריה, כל שחקן איראני מגיע לטורניר כאשר בכיסו מכשיר המחובר למערכת מידע גלובלית כמעט בלתי מוגבלת. הוא יכול לתקשר בזמן אמת עם קהילות גולים, עם ספורטאים שעזבו לפניו, עם סוכנים, עורכי דין, עיתונאים וגורמים מקצועיים בכל העולם.

מה עושה את ההבדל בטורניר הנוכחי ? מונדיאל 2026 שונה כמעט מכל טורניר קודם שבו השתתפה איראן. בפעם הראשונה בהיסטוריה של גביע העולם, הנבחרת האיראנית מגיעה אל לב אחת מקהילות הגולים האיראניות הגדולות, העשירות והמשפיעות בעולם.

מאז המהפכה האסלאמית של 1979 עזבו מיליוני איראנים את המדינה. חלקם נמלטו מסיבות פוליטיות, אחרים מסיבות כלכליות, אקדמיות או מקצועיות. ארצות הברית הפכה לאחד היעדים המרכזיים של ההגירה הזאת. בדרום קליפורניה לבדה חיים מאות אלפי איראנים וצאצאי איראנים, עד כדי כך שהאזור זכה במשך השנים לכינוי הלא רשמי “טהראנג’לס” , שילוב של טהרן ולוס אנג’לס.

הקהילה הזאת אינה רק גדולה. היא מחזיקה בעוצמה כלכלית, תקשורתית ופוליטית יוצאת דופן. בין חבריה ניתן למצוא אנשי אקדמיה, רופאים, יזמי הייטק, עורכי דין, משקיעים, אנשי תקשורת ובעלי חברות מהבולטים בארצות הברית. במובנים רבים, מדובר באחת מקהילות המהגרים המצליחות ביותר בעולם המערבי.

עבור ספורטאי איראני המגיע למונדיאל, משמעות הדבר היא שהמערב אינו עוד יעד מופשט מעבר לים. הוא פוגש מולו קהילה דוברת פרסית, בעלת רשתות תמיכה, מוסדות קהילתיים, תקשורת עצמאית, קשרים עסקיים ומנגנוני סיוע שהצטברו במשך יותר מארבעה עשורים.

זו גם אחת הסיבות לכך שהיחס של טהרן לקהילות הגולים מורכב כל כך. מבחינת המשטר, לא מדובר רק באזרחים לשעבר שחיים בחו”ל. מדובר במרחב איראני חלופי. כזה שאינו נשלט על ידי המדינה אך ממשיך לדבר פרסית, לצרוך חדשות מאיראן, להשפיע על השיח הציבורי ולשמור על קשר עם מיליוני בני אדם בתוך המדינה.

במובן הזה, כאשר נבחרת איראן מגיעה לארצות הברית, היא אינה פוגשת רק את הנבחרת האמריקאית. היא פוגשת גם ארבעה עשורים של הגירה איראנית, הון אנושי שיצא מהמדינה ובנה לעצמו מרכז כוח עצמאי מחוץ לגבולותיה. עבור חלק מהשחקנים מדובר במפגש ספורטיבי. עבור אחרים, זהו מפגש מוחשי עם מציאות אלטרנטיבית שהם מכירים עד היום בעיקר דרך מסכים

הבינה המלאכותית אינה יוצרת את הרצון לעזוב. היא מקטינה את אי הוודאות.

במשך רוב המאה העשרים היה המידע אחד המחסומים המרכזיים בפני עריקה. במאה העשרים ואחת המחסום הזה נשחק במהירות.

הזווית המעניינת ביותר היא שבשבועות האחרונים השיח הזה קיים גם במרחב הפרסי. לא בהכרח בתקשורת הרשמית, שממעטת לעסוק באפשרות של עריקת שחקני הנבחרת, אלא ברשתות החברתיות, בערוצי אופוזיציה ובקרב קהילות הגולים.

שם הדיון אינו מתמקד בדרך כלל בשאלה מי יערוק, אלא בשאלה רחבה יותר: האם ניתן בכלל למנוע מאנשים בעלי כישרון בינלאומי, גישה לאינטרנט, קשר ישיר לעולם וכלי בינה מלאכותית, לבחון לעצמם עתיד מחוץ לאיראן.

סוגיית עריקת הספורטאים היא סיפר גדול בהרבה מכדורגל.

היא מתחברת לאחת התופעות המרכזיות של איראן בעשור האחרון: יציאת הון אנושי. רופאים, מהנדסים, מדענים, אנשי הייטק, חוקרים וסטודנטים עוזבים את המדינה במספרים משמעותיים. ספורטאים הם רק הקבוצה הגלויה ביותר לעין הציבורית משום שהם מופיעים על מסכי הטלוויזיה ונושאים את דגל המדינה על החזה.

השאלה המעניינת אינה האם תתרחש עריקה בודדת במהלך המונדיאל. השאלה היא מה עצם החשש מפניה מלמד על החברה האיראנית.

כאשר מדינה חוששת לאבד את האנשים המוכשרים ביותר שלה, היא למעשה חוששת לא רק מהגירה. היא חוששת מאובדן אמון.

זו גם הסיבה שטהרן חוששת מעריקות הרבה יותר מכפי שהיא חוששת מהפסד במשחק כדורגל. הפסד על המגרש הוא אירוע ספורטיבי. עריקה היא מסר. היא מספרת לעולם שמי שהגיע לצמרת המערכת, נהנה מהשקעה ציבורית והפך לסמל לאומי, בחר בכל זאת לחפש עתיד במקום אחר.

לקראת מונדיאל 2026, הסבירות לעריקה המונית של שחקני נבחרת איראן נותרת נמוכה. ההיסטוריה, מבנה הכדורגל המקצועני והלחצים המופעלים על השחקנים אינם תומכים בתרחיש כזה.

אך עצם העובדה שהשאלה ממשיכה לעלות פעם אחר פעם מלמדת על שינוי עמוק יותר. עבור מדינות רבות המונדיאל הוא חגיגה של כדורגל. עבור איראן הוא גם מבחן נאמנות, מבחן זהות ומבחן שליטה במידע.

ישנו ממד נוסף, עמוק יותר, שאינו קשור כלל לשאלה האם שחקן כזה או אחר יערוק בפועל. הוא קשור לערך האסטרטגי של עצם השאלה.

במשך עשרות שנים כוחם של משטרים לא נמדד רק ביכולתם לשלוט באנשים אלא גם ביכולתם לשלוט בדמיון. כל עוד הציבור מניח שהאלופים, המדענים, הגנרלים והכוכבים הלאומיים מחויבים למערכת, המערכת נהנית מהילה של יציבות. ברגע שהשאלה “האם הוא יישאר?” הופכת ללגיטימית, משהו משתנה. לא בהכרח במציאות עצמה, אלא באופן שבו המציאות נתפסת.

זו הסיבה שעריקה בודדת זוכה לעיתים לתשומת לב גדולה יותר מהישגים של עשרות ספורטאים שנשארו. היא אינה נתפסת כהחלטה אישית אלא כאינדיקציה. היא מעוררת את הספק המסוכן ביותר עבור כל משטר: אם אפילו מי שהצליח, זכה לתהילה, ייצג את המדינה ועמד על הפודיום מחפש עתיד במקום אחר, מה זה אומר על כיוון התנועה של החברה כולה?

מכאן גם נובע כוחו של המאמר הזה. לא משום שהיא מנבא עריקה, אלא משום שהוא מכניס את הרעיון אל המרחב הציבורי. מרגע שהשאלה נשאלת, היא מתחילה לעבוד. אוהדים שואלים אותה. עיתונאים שואלים אותה. גורמי ביטחון שואלים אותה. אנשי המשלחת שואלים אותה. ובמקרים מסוימים, גם השחקנים עצמם נאלצים לשאול אותה.

לכן בלוחמה פסיכולוגית מודרנית היעד אינו תמיד לשכנע. לעיתים די בכך לגרום לצד השני לחשוב. כל דקה שבה מוסד, ארגון או משטר עסוקים בשאלה האם אחד מאנשיהם עלול לעזוב, היא דקה שבה הם כבר אינם עוסקים רק במשחק עצמו. במובן הזה, עצם קיומו של הדיון הוא חלק מהאירוע. לא משום שהוא מוכיח שמשהו עומד לקרות, אלא משום שהוא מאלץ את כל הצדדים להתייחס לאפשרות שבעבר כלל לא הייתה עולה על הדעת.

האירוניה היא שבעידן האינטרנט והבינה המלאכותית, השפעתה של עריקה אחת עשויה להיות קטנה יותר מהשפעתו של דיון על עריקה. האדם עוזב פעם אחת. הרעיון נשאר ברשת לנצח. והוא ממשיך לנוע, להתחבר, להתפשט ולעורר שאלות הרבה אחרי שהטורניר מסתיים והאצטדיונים מתרוקנים.

ייתכן שהסיפור החשוב ביותר סביב נבחרת איראן במונדיאל 2026 כלל אינו קשור לכדורגל. הוא קשור לשאלה רחבה בהרבה: כיצד מתמודד משטר שנבנה בעידן הטלוויזיה עם דור שחי בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. בין אם איש לא יערוק ובין אם יתרחש מקרה בודד, עצם קיומו של הדיון מעיד שהמאבק האמיתי אינו על כר הדשא. הוא מתנהל על זרימת המידע, על הנאמנות של האליטות הצעירות ועל יכולתה של המדינה לשכנע את הטובים והמוכשרים ביותר שלה שהעתיד שלהם עדיין נמצא בבית.