הורמוז אינו מצר אלא מערכת העצבים של העולם הדיגיטלי

כשכולם שואלים מה קורה במצר הורמוז, השאלה האמיתית היא מה קורה מתחתיו

הדיון הציבורי על מצר הורמוז מתנהל כמעט תמיד מעל פני המים. הכותרות עוסקות במכליות נפט, במשחתות אמריקאיות, בסירות משמרות המהפכה, באיומים איראניים ובמחיר חבית מסוג ברנט. אולם ההתמקדות בשכבה הגלויה מטעה. היא מתארת את הסימפטום אך לא את המערכת. הורמוז אינו רק מעבר ימי המחבר בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי. הוא אחד הצמתים המרכזיים של הארכיטקטורה הפיזית שעליה נשענת הגלובליזציה: אנרגיה, מידע, פיננסים, לוגיסטיקה וביטחון. מתחת לפני הים מתקיימת מערכת מורכבת של כבלי תקשורת תת־ימיים, תשתיות אנרגיה, מערכות חישה ורשתות בקרה. זוהי שכבה שאינה נראית לעין, אך היא זו שמחזיקה את הכלכלה הדיגיטלית ואת מאזן הכוחות הגיאו־פוליטי.

מכירים מטאפורת "המראה" ? בהצעת המחקר על מטאפורות המראה אצל שייקספיר נטען כי המראה אינה רק משקפת את המציאות אלא חושפת את המבנה הפנימי שלה; היא מאפשרת לראות את מה שהעין אינה מזהה במבט ראשון. הורמוז הוא מראה כזו. מי שמביט בה רואה מכליות. מי שמבין אותה רואה את מערכת העצבים של העולם.

הכלכלה הגלובלית של המאה ה־21 נשענת בעיקר על זרימת סחורות, בעידן הנוכחי היא נשענת יותר ויותר על זרימת מידע. יותר מ־99 אחוזים מתעבורת התקשורת הבין־יבשתית עוברים בכבלי סיבים אופטיים תת־ימיים. דרך אותם כבלים עוברים נתוני מסחר, עסקאות פיננסיות, שירותי ענן, תקשורת ממשלתית, פעילות בנקאית, מערכות בריאות, תעופה ותעשייה. העולם הדיגיטלי, המכונה לעיתים “ענן”, מבוסס בפועל על תשתית פיזית דקה, הפגיעה הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

במרחב הורמוז פועלות מערכות כבלים מרכזיות ובהן AAE-1,‏ FALCON ו־Gulf Bridge International. מערכות אלה מחברות בין מדינות המפרץ, הודו, דרום־מזרח אסיה, מזרח אפריקה ואירופה. לצדן פועלים צינורות הולכת גז ונפט, מערכות ניטור אקוסטיות, מתקני חישה תת־ימיים, תחנות נחיתה של כבלים ומערכות שליטה ובקרה. המרחב שמתחת למים הפך למעשה לתשתית קריטית של האנושות.

חשוב להבין כי הכוח של התשתיות הללו אינו נובע רק מקיומן אלא מהתלות שנוצרה בהן. כלכלות המפרץ עברו בעשורים האחרונים טרנספורמציה עמוקה. דובאי ואבו דאבי הפכו למרכזי נתונים, פיננסים ולוגיסטיקה עולמיים. קטאר מנהלת את אחד ממערכי יצוא הגז הטבעי הנוזלי הגדולים בעולם. סעודיה מקדמת את חזון 2030 הנשען על דיגיטציה, בינה מלאכותית ותעשיות מתקדמות. כל המערכות הללו זקוקות לקישוריות רציפה. פגיעה בתשתיות אינה רק אירוע הנדסי; היא מתורגמת מיד לעומסים במערכת הבנקאית, לשיבושים בנמלים, לעיכובים בתעופה, לירידה ביכולת השליטה של חברות האנרגיה ולהאטה בשווקים הפיננסיים.

המעגל השני של ההשפעה כולל את הודו, פקיסטן, מזרח אפריקה ואף את איראן עצמה. למרות העימות המתמשך עם המערב, איראן מחוברת לרשת התקשורת הבין־לאומית ותלויה בה במידה ניכרת. בכך טמון אחד הפרדוקסים של האסטרטגיה האיראנית: אותה מערכת שעליה היא מאיימת היא גם המערכת שבתוכה היא פועלת, הדבר נכון גם מעל וגם מתחת להורמוז

המעגל השלישי הוא אירופה. מרבית הקישוריות בין אסיה ליבשת האירופית עוברת דרך הים האדום, תעלת סואץ והים התיכון. המשמעות היא שכל שיבוש במרחב הזה אינו נשאר מקומי. הוא יוצר עומס על נתיבים חלופיים, מאריך זמני תגובה, מגדיל עלויות תמסורת ומעלה את רמת הסיכון הכוללת של הרשת. רשת האינטרנט אינה קורסת, אך היא הופכת יעילה פחות, יקרה יותר ופגיעה יותר.

הורמוז, לעומת זאת, הוא רק חוליה אחת בשרשרת. מדרום־מערב לו נמצא באב אל־מנדב, השער המחבר בין מפרץ עדן לים האדום. בצדו הצפוני נמצאת תעלת סואץ. שלושת המעברים הללו יוצרים יחד מערכת אחת של זרימת אנרגיה, מידע וסחר. אין להבין אותם כשלושה צווארי בקבוק נפרדים, אלא כמרחב אסטרטגי רציף. פגיעה באחד מהם משנה את העומס על האחרים. כאשר החות’ים החלו לתקוף ספינות מסחר בים האדום, חברות הספנות העבירו חלק ניכר מהתנועה סביב כף התקווה הטובה. התוצאה הייתה התארכות משמעותית של זמני ההובלה, עלייה בעלויות הביטוח, התייקרות הדלק ופגיעה בשרשראות האספקה הגלובליות.

מכאן נובעת גם חשיבותה של מצרים. במשך שנים נתפסה תעלת סואץ בעיקר כמקור הכנסה ממעבר אוניות. בפועל, מצרים היא גם אחד המרכזים החשובים בעולם למעבר כבלי תקשורת בין הים האדום לים התיכון. עשרות מערכות כבלים עולות לחוף, חוצות את שטח המדינה וממשיכות צפונה. לכן, מצרים מחזיקה לא רק בצומת ימי אלא גם בצומת דיגיטלי. המשמעות האסטרטגית של מעמדה גדלה בהתמדה.

השאלה אינה רק מי עובר במעברים הללו אלא מי מסוגל לשלוט בהם. במשך עשרות שנים שליטה גיאו־פוליטית נמדדה באמצעות צי מלחמתי, בסיסים וכיבוש טריטוריה. בעידן הדיגיטלי נוספה שכבת כוח חדשה: שליטה בתשתיות. כאן נכנסת מה שניתן לכנות “תזת Mr. Robot”. הסדרה אינה חשובה בשל עלילתה אלא בשל ההבנה העקרונית שהיא מציעה: מערכות מודרניות אינן נופלות בהכרח באמצעות השמדתן. די בזיהוי נקודת התלות הקריטית שלהן. בעולם שבו בנקים, רשתות חשמל, שדות תעופה, מערכות בריאות ותעשיות מחוברות לאותה ארכיטקטורת תקשורת, הפגיעה האפקטיבית ביותר אינה בהכרח הפיצוץ הגדול אלא השיבוש המדוד, זה שמערער את האמון.

אותו עיקרון מאפיין גם את תפיסת הלחימה האיראנית. איראן אינה מחפשת בדרך כלל הכרעה צבאית ישירה מול ארצות הברית. היא בונה מערך של שלוחים, אמצעי לחץ ותשתיות השפעה. החות’ים בתימן, המיליציות בעיראק, חיזבאללה בלבנון וגורמים נוספים אינם רק כוחות צבאיים; הם מנגנונים ליצירת אי־ודאות. ברגע שחברת ביטוח מעלה פרמיות, שחברת ספנות משנה מסלול, או שבנק מחליט להרחיב מערך גיבוי, ההשפעה כבר הושגה.

לכן, העימות במזרח התיכון אינו עוסק רק בשאלה אם איראן מסוגלת לסגור את הורמוז. מבחינה צבאית, סגירה מוחלטת של המצר לאורך זמן נחשבת בלתי סבירה בשל העליונות הימית והאווירית של ארצות הברית ובעלות בריתה. אולם מבחינה אסטרטגית אין צורך בסגירה מוחלטת. די ביצירת סיכון מתמשך. הכלכלה העולמית רגישה הרבה יותר לחוסר ודאות מאשר להפסקה קצרה.

סין מבינה היטב את הממד הזה. היא תלויה במפרץ הפרסי לאספקת אנרגיה ומקדמת במקביל השקעות בתשתיות נמלים, כבלים, מרכזי נתונים ורשתות תקשורת במסגרת יוזמות הקישוריות הגלובליות שלה. מבחינת בייג’ינג, שליטה בתשתיות אינה רק כלי כלכלי אלא מרכיב של ביטחון לאומי. ארצות הברית, מנגד, מתמקדת בשימור חופש השיט ובהגנה על תשתיות קריטיות. התחרות בין שתי המעצמות מתרחשת לכן לא רק במרחב הימי אלא גם בתשתיות המידע, במרכזי הנתונים ובטכנולוגיות התקשורת.

אירופה מצאה את עצמה בשנים האחרונות בעמדה רגישה במיוחד. הפגיעה בצינורות Nord Stream המחישה כי גם תשתיות תת־ימיות בעומק רב אינן חסינות. באירוע זה לא רק הגז היה יעד, אלא עצם תחושת הביטחון של אירופה בתשתיותיה. בעקבות אותו מקרה גבר העיסוק האירופי בהגנת כבלים, מתקני אנרגיה ותחנות נחיתה. תפיסת הביטחון הורחבה מהגנה על גבולות להגנה על מערכות.

ישראל נמצאת במיקום ייחודי בתוך המשוואה הזאת. מבחינה גיאוגרפית היא יושבת בין הים התיכון לים האדום ובין אירופה למפרץ. בשנים האחרונות עלו יוזמות שונות לקידום מסדרונות תחבורה, אנרגיה ונתונים שיחברו את המפרץ לים התיכון דרך ישראל. פוטנציאל כזה עשוי להעניק יתירות למערכת העולמית, אך הוא גם מציב את ישראל כחלק ממאבק רחב יותר על שליטה בצמתי התשתית של האזור.

כאשר בוחנים את שלושת הצמתים, הורמוז, באב אל־מנדב וסואץ, מתברר כי הם פועלים למעשה כמערכת עצבים אחת. הורמוז מזרימים אנרגיה, באב אל־מנדב שומר על רציפות השיט וסואץ מחברת את אסיה לאירופה. מתחת לכל אלה עוברת שכבת המידע. הכבלים התת־ימיים הם החיבורים הסינפטיים של הכלכלה העולמית. צינורות האנרגיה הם כלי הדם שלה. מרכזי הנתונים הם הזיכרון. מערכות החישה הן מערכת העצבים ההיקפית. מי שמבין את המבנה הזה מבין שהעולם אינו מחולק עוד רק למדינות אלא גם לרשתות.

נחזור רגע למטאפורת המראה. רוב הדיון הציבורי מתבונן בהשתקפות. הוא שואל כמה מכליות יעברו, כמה חביות ייצאו, כמה טילים שוגרו. אך המראה האמיתית חושפת את המנגנון שמתחת. כשם ששייקספיר השתמש במראה כדי לחשוף את הפער בין הדימוי לבין הזהות, כך הורמוז חושף את הפער בין הכותרת לבין המציאות. מה שנראה לעין הוא רק מעטפת. הכוח האמיתי מצוי בשכבת התשתיות.

זוהי גם הסיבה לכך שהמלחמות של העשור הבא ייראו אחרת. הן יתנהלו במקביל על פני הים, מתחת למים, במרחב הסייבר ובמרחב הכלכלי. הן ימדדו לא רק במספר ההרוגים אלא במשך ההשהיה של חבילות מידע, בעלות הביטוח הימי, ביציבות רשת החשמל, בזמינות מרכזי הנתונים וביכולת של שווקים פיננסיים להמשיך לפעול ללא הפרעה.

כולם שואלים מה יקרה אם מצר הורמוז ייסגר. זו השאלה של המאה העשרים. השאלה של המאה העשרים ואחת היא מה יקרה אם הורמוז יישאר פתוח, אך מערכת התשתיות שמתחתיו תהפוך לזירת עימות מתמשכת. במקרה כזה, העולם לא יראה פיצוץ אחד גדול. הוא ירגיש האטה, עומס, חוסר ודאות ושחיקה מצטברת. אלה אינם סימנים לקריסת המערכת; אלה הסימנים לכך שמישהו הבין היכן באמת נמצאת נקודת הלחץ שלה.

הורמוז אינו רק מצר. הוא מראה. ומי שממשיך להביט רק בהשתקפות, עלול להחמיץ את הסיפור החשוב ביותר של העידן הגיאו־אסטרטגי החדש.

לחצו כאן לשיחה עם מחבר המאמר