הבוקר התקיימו בבית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, שני דיונים הנוגעים לשר התקשורת שלמה קרעי ולשני מוקדי כוח בשוק התקשורת הישראלי. הדיון הראשון עסק בהרחבת אזורי השידור של תחנות רדיו אזוריות לצפון. הדיון השני עסק בהרכב מועצת תאגיד השידור הישראלי וביכולת השר לדחות מועמדים שהציעה ועדת האיתור.
הבחירות לכנסת ייערכו בעוד 62 ימים, ולכן כמעט כל החלטה ממשלתית זוכה כעת לפרשנות אלקטורלית. במקרה הזה, עצם סמיכות הזמנים מצדיקה זהירות ובחינה משפטית, אך אינה מוכיחה מניע פוליטי. ממשלה אינה חדלה למשול בתקופת בחירות, שר אינו מאבד את סמכויותיו, וגופי תקשורת אינם הופכים אוטומטית לכלי תעמולה משום שהחלטה רגולטורית מיטיבה עמם.
במרכז הדיון הראשון עמדה החלטת קרעי להרחיב את אזורי השידור של תחנות רדיו אזוריות, בעיקר קול חי וקול ברמה, אל אזור הצפון. ההחלטה התקבלה מכוח סעיף 13א לחוק התקשורת, המאפשר לשר לתת הוראות מיוחדות מטעמי ביטחון המדינה. קרעי טען כי חלק מהציבור החרדי מחזיק בטלפונים כשרים מדורות ישנים, שאינם מקבלים את מלוא ההתרעות וההנחיות המועברות בטלפונים חכמים, ולכן נדרש אמצעי נוסף להפצת מידע מציל חיים.
לטענה הזאת הוצגה תשתית מקצועית מסוימת. פיקוד העורף אישר שקיים חשש לפער בהעברת התרעות והנחיות מקדימות לאוכלוסיות שאינן משתמשות בטלפונים חכמים. ראש מטה פיקוד העורף, תא״ל אלעד אדרי, הסביר כי הפיקוד מזהה את הצורך המבצעי, אך אינו קובע לשר איזו תחנת רדיו תספק את המענה. מבחינת קרעי, זוהי בדיוק חלוקת הסמכויות: פיקוד העורף מצביע על הפער הביטחוני, ושר התקשורת בוחר את הפתרון מתוך הכלים הנתונים לו.
היועצת המשפטית לממשלה הציגה עמדה הפוכה. לשיטתה, סעיף 13א נועד למתן הוראות חירום נקודתיות ולא לשינוי מפת השידורים, להרחבת זיכיונות או להקצאת יתרון מסחרי לתחנות פרטיות. עוד נטען כי כאן מורשת יכולה להעביר התרעות לציבור החרדי בפריסה רחבה, ולכן לא הוכח שהרחבת קול חי וקול ברמה היא הפתרון הנדרש.
המחלוקת אינה עוסקת רק בצורך הביטחוני. היא עוסקת בשאלה מי מוסמך לבחור את האמצעי. היועמ״שית מבקשת לבחון לא רק אם קיימת בעיה, אלא גם אם הפתרון שבחר השר הכרחי. קרעי טוען כי מרגע שגורם מקצועי זיהה פער, הבחירה בין חלופות חוקיות שייכת לדרג הנבחר ולא לבית המשפט או לייעוץ המשפטי.
השופט אלכס שטיין נתן ביטוי ברור לעמדה זו. לדבריו, כאשר גורם מקצועי מצביע על צורך בתנאי אי ודאות, בית המשפט אינו אמור להחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית. העובדה שקיימת חלופה נוספת אינה הופכת בהכרח את החלטת השר לבלתי חוקית. רשות רשאית לבחור בין כמה פתרונות סבירים, גם כאשר היועמ״שית, העותרים או תאגיד השידור מעדיפים פתרון אחר.
נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והשופטת גילה כנפי־שטייניץ הקשו על נציגי קרעי. כנפי־שטייניץ שאלה מדוע נבחרו דווקא התחנות החרדיות ולא פתרון ארצי. עמית תהה מדוע ההרחבה נמשכת כאשר העורף נמצא במצב ירוק והציע להפעיל אותה רק בעת מעבר למצב חירום ממשי.
השאלות לגיטימיות, אך גם הנחת המוצא שלהן ראויה לבחינה. מערכת התרעה אינה נבנית ברגע שבו הטילים כבר משוגרים. כדי שתחנת רדיו תשמש ערוץ מידע יעיל בחירום, הציבור צריך להכיר את התדר, לקלוט אותו ולהתרגל להאזין לו מראש. הפעלה רגעית במעבר ממצב ירוק לאדום עלולה להיראות מדויקת מבחינה משפטית אך להיות מוגבלת מבחינה מבצעית. גם כאן מורשת אינה בהכרח תחליף מלא: מדיניות תקשורת צריכה להתחשב בהרגלי צריכת המידע של הציבור ולא רק בקיומה הטכני של תחנה ציבורית.
להרחבת השידורים יש ערך כלכלי. היא מגדילה קהל, חשיפה והכנסות אפשריות מפרסום. מכאן נולד הטיעון שלפיו קרעי העניק לתחנות הטבה רגולטורית. אולם הטבה אינה ראיה לשחיתות, לקרבה פסולה או לתוכנית בחירות. כמעט כל החלטה רגולטורית מיטיבה עם שחקנים מסוימים ופוגעת באחרים. פתיחת שוק, הרחבת תחרות או הסרת מגבלה גיאוגרפית מעניקות מטבען הזדמנות עסקית לגופים שלא נהנו ממנה קודם.
גם הבעלות בקול חי של יצחק מירילשוילי, בעל השליטה בערוץ 14, אינה מוכיחה שההחלטה נועדה לשרת את מחנה נתניהו. היא מחייבת שקיפות וביקורת, אך אינה יכולה להחליף ראיה. לא הוצג תיאום פוליטי, לא הוכחה הבטחה לסיקור אוהד ולא נטען כי קרעי הורה לתחנות כיצד לסקר את מערכת הבחירות. הצגת ההרחבה כמהלך אלקטורלי מוגמר מעניקה לחשד מעמד של עובדה.
מנגד, יש לשאול גם מדוע הרחבת נגישותם של כלי תקשורת חרדיים נתפסת מראש כאיום. שוק התקשורת הישראלי ריכוזי מאוד, וחלקים רחבים בציבור חשים שאינם מיוצגים כראוי בשידור הציבורי ובערוצים המסחריים הגדולים. הרחבת תפוצתן של תחנות מגזריות יכולה להיתפס כהגדלת הפלורליזם ולא רק כהטבה פוליטית. הוויכוח האמיתי הוא אם הדרך שנבחרה חוקית ושוויונית, ולא אם מותר לציבור החרדי לקבל יותר אפשרויות האזנה.
הדיון השני עסק במועצת תאגיד השידור הישראלי. במועצה אמורים לכהן 12 חברים, אך כיום מכהנים בה חמישה בלבד, שלושה מהם מכוח צווי ביניים. הקוורום הדרוש לקיום ישיבות ולקבלת החלטות הוא שבעה, ולכן המועצה מתקשה למלא את תפקידיה.
קרעי סירב להאריך את כהונתם של מיכל רפאלי־כדורי, מנחם בן־ששון ואמיר סבהט, וסירב למנות את עליזה דיין־חממה, שעליה המליצה ועדת האיתור. עמדתו היא שהשר אינו חותמת גומי ושמותר לו לבחון אם הרכב המועצה משקף מגוון ציבורי ומקצועי ראוי. ועדת האיתור ממליצה על מועמדים, אך המינוי עצמו מופקד בחוק בידי השר. אילו כל המלצה הייתה מחייבת אותו אוטומטית, סמכות האישור הייתה מתרוקנת מתוכן.
השופטים הציגו פרשנות מצמצמת יותר. השופט עופר גרוסקופף אמר כי סמכות השר היא לאשר או לדחות מועמדים מסוימים מטעמים ענייניים, אך לא להרכיב בעצמו מועצה שתתאים לתפיסתו. השופטת כנפי־שטייניץ שאלה מהו הבסיס לסטייה מהמלצות ועדת האיתור, והנשיא עמית הזכיר את הפסיקה המגבילה את יכולת השר להתערב במנגנון המינוי.
גם כאן קיימות שתי שאלות שונות. הראשונה היא אם קרעי נימק באופן ענייני את דחיית המועמדים. השנייה היא אם עצם רצונו במועצה מגוונת יותר מעיד על ניסיון השתלטות. התשובה לשאלה השנייה אינה מובנת מאליה. תאגיד כאן ממומן מכספי הציבור ומחזיק בעוצמה תקשורתית רבה. דרישה שמועצתו תשקף קהלים, השקפות ואזורים שונים בישראל יכולה להיות עמדה דמוקרטית לגיטימית, כל עוד היא מיושמת במסגרת החוק ובאמצעות מועמדים עצמאיים ומקצועיים.
ברקע עומדת כהונתו של מנכ״ל התאגיד גולן יוכפז, הצפויה להסתיים ב־6 בנובמבר, עשרה ימים לאחר הבחירות. ללא מועצה מתפקדת לא יהיה גוף שיוכל להאריך את כהונתו, לבחור מנכ״ל חדש או למנות ממלא מקום. עמותת הצלחה וחברי המועצה ביקשו מבג״ץ להאריך את כהונת יוכפז עד 60 ימים לאחר שהמועצה תחזור לפעול. היועמ״שית תומכת בעיקרו של הפתרון. קרעי טוען כי לבית המשפט אין סמכות להאריך את כהונת המנכ״ל במקום האורגן שהחוק הסמיך לכך.
עמדת השר מעוררת קושי תפקודי, אך גם טענתו החוקתית ראויה להתייחסות. בית המשפט מבקש למנוע חלל ניהולי, אולם הארכת כהונת מנכ״ל של גוף תקשורת ציבורי היא החלטה מוסדית משמעותית. פתרון זמני יכול להגן על רציפות התאגיד, אך הוא גם משמר את ההנהלה הקיימת ומונע מהגורם המוסמך לבחון חלופה. שימור הסטטוס קוו אינו תמיד פעולה ניטרלית; לעיתים גם הוא הכרעה בעלת משמעות ציבורית.
אין בסיס לקבוע שקרעי מנסה באמצעות מועצת התאגיד לשנות את סיקור הבחירות. כהונת יוכפז מסתיימת לאחר יום ההצבעה, ולא הוצגה ראיה להתערבות בתוכן, במהדורות או בעבודת העיתונאים. המחלוקת נוגעת למבנה המשילות של התאגיד: עד כמה גוף ציבורי הממומן בידי המדינה צריך להיות מרוחק מהדרג הנבחר, ועד כמה רשאי השר האחראי להשפיע על זהות המפקחים עליו.
שני הדיונים מציבים אפוא שאלת גבול, אך לא סיפור פשוט של שר המבקש להשתלט על התקשורת. מצד אחד, קרעי חייב לפעול במסגרת הסמכויות שהעניק לו החוק, לנמק את החלטותיו ולהימנע מהעדפת מקורבים. מצד שני, בג"ץ והייעוץ המשפטי נדרשים להיזהר מהפיכת כל מחלוקת מקצועית או רגולטורית לעילה להעברת ההכרעה מנבחר הציבור אל המשפטנים.
במוקד לא עומדת גניבת בחירות, וגם לא הוכחה תוכנית להכתבת סיקור. עומד ויכוח עקרוני על חלוקת הסמכויות בשוק התקשורת: האם השר רשאי לבחור בין פתרונות ביטחוניים, כמה משקל יש לתת למדיניותו, האם הוא מחויב לכל המלצה של ועדת איתור ומתי ביקורת שיפוטית הופכת לניהול בפועל. זהו דיון חשוב גם בלי להלביש עליו נרטיב מחנאי.
עדיין אין תגובות!