מטראמפ למלוני: אנרגיה, תקשורת, AI והחשבון החדש של אירופה

מטראמפ למלוני: האנרגיה, הדאטה והמחיר של הסדר המערבי החדש

כאשר דונלד טראמפ טען כי ג’ורג’ה מלוני “התחננה” להצטלם עמו במהלך פסגת ה־G7, וראש ממשלת איטליה השיבה כי מדובר ב”המצאות מוחלטות” וכי “איטליה אינה מתחננת לאיש”, מרבית הסיקור עסק בכבוד, באגו וביחסים בין שני מנהיגים. בפועל, ההתנגשות הזו חושפת מחלוקת עמוקה בהרבה. טראמפ מייצג מדינה שהפכה בעשור האחרון למעצמת אנרגיה, למעצמת ענן, למעצמת שבבים ולמרכז הכובד של מהפכת הבינה המלאכותית. מלוני מייצגת יבשת שמממנת בעת ובעונה אחת מעבר אנרגטי, מרוץ חימוש, בניית תשתיות דיגיטליות והתנתקות כלכלית מהסדר שעליו נשענה במשך שלושה עשורים. מאחורי חילופי הדברים מסתתרת שאלה אחת: מי נהנה מהסדר החדש, ומי משלם עבורו.

בשנת 1991 הסתיימה המלחמה הקרה ונולדה אחת המערכות הכלכליות היעילות ביותר בתולדות אירופה. רוסיה החזיקה במאגרי אנרגיה עצומים. גרמניה החזיקה בתעשייה מתקדמת. איטליה החזיקה במערך ייצור רחב. צרפת סיפקה יציבות פיננסית וטכנולוגית. במשך שלושים שנה זרמו חומרי גלם ואנרגיה ממזרח למערב, ומוצרים, הון וטכנולוגיה נעו בכיוון ההפוך. צינורות הגז שחיברו את סיביר, אוקראינה, הים הבלטי, הים השחור ומרכז אירופה לא היו רק תשתית. הם היו המנגנון שאפשר ליבשת לייצר ערך כלכלי בקנה מידה עולמי.

לקראת 2021 כבר הייתה המערכת בשיאה. כ־155 מיליארד מטרים מעוקבים של גז רוסי זרמו מדי שנה לאירופה. בחלק מהמדינות הגיע חלקו של הגז הרוסי ליותר ממחצית מהצריכה הלאומית. תעשיית הפלדה הגרמנית, תעשיית הכימיקלים, יצרני הקרמיקה האיטלקיים, מפעלי הזכוכית, הדשנים, האלומיניום והמזון נהנו כולם מאנרגיה שנחשבה זולה, יציבה וצפויה. חלק משמעותי מהיתרון התעשייתי האירופי לא נבע רק מחדשנות, מחינוך או מכוח אדם איכותי. הוא נבע מכך שהאנרגיה הייתה זמינה במחיר שאפשר לייצר כמעט הכול בעלות תחרותית.

פברואר 2022 לא רק פתח מלחמה. הוא סיים עידן. בתוך חודשים ספורים החלה אירופה לפרק מערכת אנרגטית שנבנתה במשך שלושים שנה. סנקציות, ניתוקי אספקה, פיצוץ צינורות, משברים פיננסיים וזינוק במחירים יצרו מציאות חדשה. המערכת הישנה נעלמה מהר יותר מכפי שניתן היה לבנות חדשה. אירופה לא איבדה רק גז. היא איבדה ודאות. משקיעים איבדו יכולת לחזות מחירים. תעשיינים איבדו יציבות תפעולית. ממשלות איבדו את אחד מעוגני המדיניות הכלכלית המרכזיים שלהן.

במקום רוסיה הופיעו קטאר, ארצות הברית, אלג’יריה, אזרבייג’ן ונורבגיה. במבט ראשון מדובר בגיוון מוצלח של מקורות אספקה. במבט גיאו־כלכלי מדובר במעבר ממערכת פשוטה למערכת מורכבת בהרבה. גז בצינור הוא גיאוגרפיה. LNG הוא גיאופוליטיקה. גז רוסי נע בין שדה גז לצרכן דרך מערכת פיזית רציפה. גז נוזלי נע בין שדה גז, מתקן הנזלה, נמל, חברת ספנות, מבטח ימי, נתיב שיט, מתקן קליטה, מתקן הגזה ורשת הולכה. כל חוליה מוסיפה עלות. כל חוליה מוסיפה סיכון. כל חוליה מוסיפה גורם נוסף שעלול להיכשל.

הגיאוגרפיה החדשה מתחילה בקטאר. מכלית LNG היוצאת מ־Ras Laffan חוצה את הורמוז, ממשיכה דרך הים הערבי, חולפת בבאב אל־מנדב, עוברת בים האדום, חוצה את תעלת סואץ ורק אז מגיעה לאירופה. מסלול אחד. ארבעה צווארי בקבוק אסטרטגיים. אלפי קילומטרים. עשרות גורמים מעורבים. כעשרים מיליון חביות נפט ביום עוברות דרך הורמוז. חלק משמעותי מיצוא ה־LNG העולמי עובר באותו נתיב. במונחים כלכליים, המצר הזה משפיע על יותר כסף, יותר אנרגיה ויותר פעילות תעשייתית מרוב המדינות בעולם.

במשך שנים נתפס הורמוז כסוגיה ביטחונית. כיום הוא גם סוגיה מוניטרית. איום על המצר משפיע על מחירי הביטוח. מחירי הביטוח משפיעים על מחירי ההובלה. מחירי ההובלה משפיעים על מחירי האנרגיה. מחירי האנרגיה משפיעים על האינפלציה. האינפלציה משפיעה על הריבית. הריבית משפיעה על השקעות, אשראי וצמיחה. המרחק בין ספינת משמרות המהפכה במפרץ לבין החלטת ריבית בפרנקפורט קצר בהרבה מכפי שהיה לפני עשור.

באיטליה התהליך מורגש בעוצמה רבה יותר מאשר ברוב אירופה. מדובר בכלכלה תעשייתית גדולה, בעלת תלות אנרגטית גבוהה וצריכת גז משמעותית. חלק גדול מהייצור האיטלקי נשען על עסקים בינוניים ומשפחתיים הפועלים בשולי רווח מוגבלים יחסית. מפעל קרמיקה באזור מודנה, מפעל זכוכית בונטו, מפעל מזון בלומברדיה או יצרן פלדה בצפון המדינה אינם מסוגלים לספוג זעזועים אנרגטיים ממושכים באותה קלות כמו תאגידי ענק גלובליים. כל עלייה במחיר החשמל מתגלגלת במהירות לעלות הייצור, למחיר הסופי ולתחרותיות הבינלאומית.

במקביל, ארצות הברית השלימה את מה שמכונה “מהפכת הפצלים” – פריצת דרך טכנולוגית שאפשרה להפיק נפט וגז מסלעי פצלים, שכבות סלע משקע צפופות שבהן הפחמימנים כלואים בתוך מיליוני נקבוביות זעירות. באמצעות שילוב של קידוח אופקי ופיצוח הידראולי בלחץ גבוה, הצליחו חברות האנרגיה לשחרר משאבים שבעבר נחשבו בלתי נגישים מבחינה כלכלית. התוצאה הייתה זינוק דרמטי בתפוקת הנפט והגז האמריקאית, שהפך את ארצות הברית בתוך פחות משני עשורים מאחת מיבואניות האנרגיה הגדולות בעולם לאחת המפיקות והיצואניות המרכזיות שלו.

בנקודה הזאת החלו האינטרסים הכלכליים להיפרד. ארצות הברית ביקשה מאירופה להקטין תלות ברוסיה, להגדיל תקציבי ביטחון, לתמוך באוקראינה ולהתייצב מול איראן. כל אחת מהמטרות הללו נראתה הגיונית כשלעצמה. כאשר חיברו את כולן יחד נוצרה משוואה חדשה: חלק ניכר מהתועלת האסטרטגית נשאר אמריקאי, וחלק ניכר מהעלות הכלכלית הפך אירופי. זהו הרקע שעליו יש להבין את המתח ההולך וגובר בין וושינגטון לבין חלק מבירות אירופה.

במקביל למעבר האנרגטי החל מעבר נוסף. מעבר דיגיטלי. בתחילת שנות האלפיים היה מקובל להתייחס לאנרגיה ולתקשורת כשני עולמות נפרדים. בעשור השלישי של המאה ה־21 הם הפכו למעשה לאותה מערכת. מרכז נתונים מודרני הוא צרכן אנרגיה. מערכת AI היא צרכן אנרגיה. ענן מחשוב הוא צרכן אנרגיה. שבבים הם מוצר אנרגטי לא פחות משהם מוצר טכנולוגי. כל דור חדש של מחשוב דורש יותר חשמל, יותר קירור, יותר תשתיות ויותר חיבוריות.

בינה מלאכותית שינתה את קנה המידה. מרכזי נתונים שבעבר צרכו עשרות מגה־ואט מתקרבים כיום למאות מגה־ואט. קמפוסים חדשים של מחשוב ענן נמדדים לעיתים בצריכת חשמל של עיר קטנה. כל מודל חדש דורש אלפי מעבדים, מערכות קירור, סיבים אופטיים ורשתות תקשורת. החשמל שהניע בעבר תנור פלדה מניע כיום גם מודל שפה.

מילאנו הפכה בשנים האחרונות לאחד משוקי מרכזי הנתונים הצומחים באירופה. איטליה משקיעה ברשתות 5G, בכבלים תת־ימיים, במתקני ענן ובמרכזי מחשוב. הממשלה מדברת יותר ויותר על “ריבונות דיגיטלית” באותו אופן שבו דיברה בעבר על ביטחון אנרגטי. מרכז נתונים הפך לנכס אסטרטגי. כבל תת־ימי הפך לנכס אסטרטגי. חוות שרתים הפכו לנכס אסטרטגי. הגבול בין תשתית כלכלית לתשתית ביטחונית הולך ומיטשטש.

הים התיכון קיבל לפתע משמעות חדשה. במשך אלפי שנים עברו בו סחורות, ציים וצבאות. כיום עוברים בו גם כבלי מידע. יותר מ־95% מתעבורת האינטרנט הבינלאומית עוברת בכבלים תת־ימיים. סיציליה, יוון, קפריסין, מצרים וישראל הופכות בהדרגה לצמתים דיגיטליים לא פחות משהן צמתים אנרגטיים. צינורות הגז של המאה ה־20 מתחלפים בכבלי הסיבים של המאה ה־21. בשני המקרים, שליטה בנתיב, פירושה החזקה בנכס אסטרטגי.

הברית המתהווה בין ישראל, יוון וקפריסין מקבלת לכן משמעות רחבה בהרבה משדות גז. מדובר במרחב שבו נפגשים אנרגיה, תקשורת, דאטה, סייבר ותשתיות. מנגד, טורקיה מבקשת לבסס את עצמה כצומת המעבר המרכזי בין אסיה לאירופה. ההסכם הימי עם לוב שקורס והגנרל הלובי שהתרסק מעל אנקרה, המעורבות בקווקז, הצינורות והשאיפות הדיגיטליות שייכים כולם לאותה אסטרטגיה טורקיה נסתה לבנות וקרסה: שליטה בזרימת משאבים, בין אם הם מולקולות גז ובין אם הם חבילות מידע, ארדואן רואה שבונים לו נתיבים חדשים על הראש, מבלי שמשתפים אותו במשחק ועוד עם לא פחות מיוון וקפריסין היריבות הניצחיות, זה קצת מסביר את הטון ורגשות הסולטנות שהוא פיתח לאחרונה

באותו זמן מתפתח הים השחור למוקד אסטרטגי נוסף במאמץ האירופי לבנות מחדש את מפת האנרגיה של היבשת. במשך שנים נתפס האזור כשוליים גיאופוליטיים ביחס לצירי האנרגיה של רוסיה והמזרח התיכון, אולם מאז 2022 הפך לאחד המרחבים החשובים ביותר בתהליך עיצובו מחדש של הסדר האנרגטי האירופי. רומניה מקדמת את פיתוח מאגרי הגז בים השחור ובראשם פרויקט Neptun Deep, מהגדולים שהתגלו באירופה בעשורים האחרונים, במטרה להפוך למוקד יצוא אזורי ולהקטין את תלות מרכז ומזרח אירופה ביבוא חיצוני. במקביל מושקעים מיליארדים בהרחבת רשתות הולכה, מתקני אחסון וקישורי אנרגיה למדינות האיחוד.

החשיבות של הים השחור אינה מסתכמת בגז. נהר הדנובה מחבר את נמלי רומניה לגרמניה, אוסטריה, הונגריה וסלובקיה, ויוצר עורק תחבורה פנימי המחבר בין הים השחור לליבה התעשייתי של אירופה. נמל קונסטנצה הפך בשנה האחרונה לאחד הנמלים האסטרטגיים ביותר ביבשת. מאז המלחמה באוקראינה גדלו דרכו משמעותית היקפי היצוא החקלאי, הסחורות והתשתיות הצבאיות, והוא משמש חלופה לחלק מהנתיבים שנפגעו או הפכו מסוכנים יותר.

המשמעות האמיתית של ההתפתחות הזאת מתגלה כאשר בוחנים את מפת הסיכונים האירופית של 2025–2026. בשעה שהסיכון הגיאופוליטי בים האדום, במצר באב אל־מנדב ובמפרץ הפרסי עלה בעקבות תקיפות, איומים על נתיבי שיט והחשש המתמשך סביב מצרי הורמוז, חלק מהסיכון האסטרטגי בים השחור דווקא ירד. היוזמה האירופית לפיזור מקורות האנרגיה, הרחבת יכולות האחסון והקמת נתיבי גיבוי הפכה את האזור לעמיד יותר מכפי שהיה ערב המלחמה. במקביל ירד משמעותית הסיכון הנובע מתלות אנרגטית ישירה ברוסיה, אך עלה הסיכון הכרוך בעלויות הגבוהות של תחזוקת מערכת מבוזרת ומורכבת יותר.

במילים אחרות, אירופה אינה מחליפה סיכון בסביבה נטולת סיכון אלא מחליפה סוג אחד של פגיעות בסוג אחר. בעבר החשש המרכזי היה החלטה אחת בקרמלין או תקלה בצינור מרכזי. כיום הסיכון מפוזר על פני עשרות נמלים, נתיבי שיט, מסופי LNG, כבלי תקשורת, מאגרי גז ומוקדי תשתית. הפגיעה הפוטנציאלית מכל אירוע בודד קטנה יותר, אך מספר נקודות החיכוך גדל משמעותית.

לכן הים השחור הפך בשנה האחרונה להרבה יותר ממרחב אנרגיה אזורי. הוא מייצג את הניסיון האירופי לבנות יתירות אסטרטגית, לגוון מקורות אספקה ולייצב אותם ולהפחית תלות בגורם יחיד. ככל שמעמדם של הורמוז, באב אל־מנדב והים האדום כנקודות סיכון עולה, כך עולה גם חשיבותם של קונסטנצה, הדנובה ומאגרי הגז הרומניים. זהו למעשה מעבר מהיגיון של יעילות כלכלית להיגיון של חוסן גיאופוליטי, מעבר שעולה לאירופה מאות מיליארדי אירו, אך נתפס כיום כהכרחי עבור ביטחונה האנרגטי והכלכלי בעשורים הבאים.

וכך נולדה לה משוואה חדשה במערב. אירופה מממנת מעבר אנרגטי, מעבר ביטחוני ומעבר דיגיטלי בו־זמנית. ארצות הברית נהנית ממעמד של ספק אנרגיה, ספק ענן, ספק שבבים וספק ביטחון. רוסיה מנסה לערער את המערכת מבחוץ. סין בונה חלופות משלה. המזרח התיכון משפיע על מחירי האנרגיה. אוקראינה משפיעה על ביטחון היבשת. בינה מלאכותית משנה את מבנה הביקוש לחשמל. וכל המשתנים הללו מתחברים למערכת אחת.

לכן הוויכוח בין טראמפ למלוני אינו סיפור על תמונה. הוא אינו סיפור על אגו. הוא אינו סיפור על נימוסים דיפלומטיים. הוא אחד הביטויים הראשונים למאבק הגדול על חלוקת העלויות והרווחים של הסדר המערבי החדש. במשך שלושים שנה נהנתה אירופה ממערכת שבה האנרגיה הייתה זולה יחסית והביטחון היה אמריקאי. בעשור הקרוב היא תידרש לממן אנרגיה יקרה יותר, ביטחון יקר יותר, דאטה יקר יותר ובינה מלאכותית יקרה יותר. בין וושינגטון לרומא עובר כיום קו שבר שאינו אידיאולוגי ואינו אישי. הוא כלכלי, טכנולוגי וגיאו־אסטרטגי. והוא צפוי לעצב חלק גדול מהמערב בשנים הבאות.

מוזמנים לדבר עם הכותב