איראן מסמנת גבולות בים הכספי כשכבלי התקשורת והמסדרונות מתחילים לעקוף אותה מצפון

שמונה שנים אחרי חתימת אמנת הים הכספי, טהראן פותחת את המאבק על אשרורה דווקא כשאירואסיה נבנית מחדש סביב רכבות, נמלים, גז, מינרלים וכבלי תקשורת

כמה שעות בלבד הספיקו השבוע כדי להפוך דיון משפטי שנראה כמעט ארכיוני לסיפור גיאו־אסטרטגי. עבאס גודרזי, דובר נשיאות המג׳לס האיראני, הודיע תחילה כי הצעת החוק הנוגעת למעמדו המשפטי של הים הכספי טרם הגיעה לפרלמנט והבהיר כי המחוקקים לא יסכימו לבחון אותה ללא הגדרה מדויקת של קו הבסיס, הקרקעית ותת־הקרקעית, המים הטריטוריאליים, המים המוגנים והמרחב הכלכלי. לדבריו, אי אפשר להתייחס לסוגיה באופן חד־ממדי או “קריקטורי”. שעות לאחר מכן הודיע אותו גודרזי כי הממשלה העבירה את הצעת החוק למג׳לס וכי היא תיבחן תוך שמירה על מלוא האינטרסים הלאומיים. שר החוץ עבאס עראקצ׳י מסר אף הוא לוועדת הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ כי ההצעה הוגשה. המעבר המהיר בין אזהרה פרלמנטרית להגשה רשמית חשוב: איראן אינה פותחת מחדש רק תיק משפטי בן שמונה שנים. היא מתחילה לקבוע את המחיר שבו תסכים להשתלב בסדר החדש הנבנה מצפון לגבולותיה. (s1.goirani.com⁠)

האמנה שעל הפרק נחתמה באקטאו שבקזחסטן באוגוסט 2018 בידי איראן, רוסיה, אזרבייג׳ן, קזחסטן וטורקמניסטן. ארבע האחרונות כבר אשררו אותה, אך כניסתה המלאה לתוקף תלויה גם באשרור האיראני. היא מסדירה שורה ארוכה של שאלות שנשארו פתוחות מאז פירוק ברית המועצות, כאשר מערכת דו־צדדית איראנית־סובייטית הפכה לפתע למרחב של חמש מדינות חוף. אלא שהאמנה אינה מחלקת בפשטות את הים לחמישה חלקים שווים ואינה מסיימת את המחלוקות על הקרקעית. דווקא השאלות שגודרזי דורש כעת להגדיר הן אלה שקובעות היכן מתחילות ונגמרות זכויותיה המעשיות של איראן. במילים אחרות, קו על מפה קובע מי רשאי להפיק משאב, מי נדרש להסכים לתוואי תשתית ומי מחזיק במנוף כאשר מסדרון חדש מבקש לחצות את הקרקעית.

זו הסיבה שהדיון הנוכחי גדול בהרבה מהוויכוח האיראני הישן על “כמה אחוזים מהכספי שייכים לנו”. סעיף 14 של האמנה מאפשר למדינות החוף להניח כבלים וצינורות בקרקעית, בכפוף לדרישות סביבתיות, וקובע כי תוואי התשתית דורש הסכמה של המדינה שבסקטור הקרקעית שלה הוא עובר. איראן אינה מקבלת מכך זכות וטו על כבל המחבר את אזרבייג׳ן לקזחסטן אם הוא נשאר מחוץ לסקטור שלה, אבל הגדרת הסקטור האיראני קובעת על אילו פרויקטים עתידיים תוכל טהראן לדרוש את הסכמתה. ההבדל הזה מהותי: לא שליטה בים כולו, אלא היכולת להמיר זכויות בקרקעית למנוף משפטי, כלכלי ולעיתים פוליטי.

אירואסיה משנה את כיוון הזרימה

העיתוי האיראני פוגש שינוי עמוק במפת המסחר של היבשת. תקופה ארוכה שחלק גדול מהקישור היבשתי בין סין, מרכז אסיה ואירופה נשען על רשתות שעברו דרך רוסיה. המלחמה באוקראינה, הסנקציות, סיכוני שרשרת האספקה והשאיפה האירופית לצמצם תלות במוסקבה האיצו את פיתוחו של ה־Middle Corridor, המסדרון האמצעי: סין ומרכז אסיה במזרח, קזחסטן, נמלי אקטאו וקוריק, חציית הים הכספי לאזרבייג׳ן, ומשם דרך גאורגיה וטורקיה או הים השחור אל השווקים האירופיים. המסלול אינו רק חלופה לרכבת רוסית; הוא ארכיטקטורה שמאפשרת לסחורות, אנרגיה, חומרי גלם ונתונים לנוע בין אסיה לאירופה בלי להידרש לשטח רוסי או איראני. (בנק העולם⁠)

הפער בין הפוטנציאל למציאות עדיין גדול. לפי CSIS, זמני ההובלה במסדרון נעים סביב 16 עד 20 ימים, לעומת כ־14 עד 18 ימים בנתיב הצפוני, ועלות הובלת מכולת 40 רגל מוערכת בכ־3,500 עד 4,500 דולר, לעומת כ־2,800 עד 3,200 דולר במסלול הצפוני. עוד כ־21.4 מיליארד דולר של השקעות נדרשים כדי להפוך את המערכת לתחרותית בקנה מידה רחב. אלא שהכסף כבר מתחיל להגיע: בפברואר 2026 אישר הבנק העולמי ערבות של 846 מיליון דולר שנועדה לגייס כ־1.41 מיליארד דולר למערכת הרכבות הקזחית לאורך המסדרון הטרנס־כספי. כאשר מוסדות פיננסיים, ממשלות וחברות מתחילים להשקיע מיליארדים, המסדרון מפסיק להיות חץ צבעוני במצגת והופך לתשתית שקשה יותר להפוך לאחור.

מול הציר האופקי הזה נבנה ציר אנכי: ה־International North–South Transport Corridor. רוסיה, אזרבייג׳ן ואיראן מבקשות לחבר את המרחב הרוסי דרך הקווקז ואיראן לנמלי המפרץ ומשם להודו. עבור מוסקבה, המסדרון מספק מוצא דרומה בתקופה שבה הגישה הכלכלית מערבה נעשתה מסובכת יותר; עבור טהראן הוא מבטיח שאיראן לא תהפוך למדינה שעוקפים אותה אלא לצומת הכרחית בין רוסיה, הקווקז, המפרץ והאוקיינוס ההודי. התחרות בין שני המסדרונות אינה בינארית. אזרבייג׳ן משתתפת בשניהם, וקזחסטן מחזיקה קשרים עמוקים עם רוסיה תוך שהיא משקיעה בנתיב שמקטין את תלותה בה. זו אינה עוד גיאופוליטיקה של גושים קשיחים אלא של פורטפוליו.

אזרבייג׳ן הופכת מצומת למדינת מפתח

באקו נמצאת בנקודה שבה שתי המערכות נפגשות. ממזרח מגיעים קזחסטן ומרכז אסיה; ממערב נמצאות גאורגיה וטורקיה; מצפון רוסיה; מדרום איראן. היא מחזיקה בציר מזרח־מערב, משתתפת בציר צפון־דרום, מחוברת למערך האנרגיה האירופי ומקיימת ברית אסטרטגית עמוקה עם טורקיה. כוחה של אזרבייג׳ן אינו נגזר רק ממאגרי האנרגיה שלה או מהישגיה הצבאיים בקווקז, אלא מהיכולת להפוך גיאוגרפיה לתלות של אחרים. ככל שיותר רכבות, צינורות, כבלים ומטענים נפגשים בשטחה ובמימיה, כך קשה יותר למעצמה כלשהי לבנות ארכיטקטורה אירו־אסייתית מבלי להתחשב בבאקו.

זו גם הסיבה שאיראן רגישה במיוחד לקו האזרי. טהראן אינה צריכה לחשוש שאזרבייג׳ן “תיקח את הים”; היא צריכה לחשוש ממערכת שבה באקו וטורקיה מחברות את מרכז אסיה למערב בזמן שאיראן נשארת מדרום לרשת. במונחי כוח מודרניים, מדינה יכולה להחזיק שטח רב ועדיין לאבד מרכזיות אם הסחורות, האנרגיה והמידע לומדים לעקוף אותה. הגיאוגרפיה אינה נעלמת, אבל ערכה משתנה בהתאם לכיוון הזרימה.

ארצות הברית: נוכחות בלי צי

מבחינת וושינגטון, מרכז אסיה עבר בשנים האחרונות מתיק ביטחוני משני לזירה של שרשראות אספקה, מינרלים קריטיים וקישוריות. מסגרת C5+1, המחברת את ארצות הברית לקזחסטן, קירגיזסטן, טג׳יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן, כוללת כיום דיאלוג מפורש על אורניום, נחושת, ליתיום, טונגסטן, יסודות נדירים ומינרלים נוספים הדרושים לתעשיות ביטחוניות, אנרגיה, שבבים וטכנולוגיות מתקדמות של תקשורת. ביוני 2026 התקיים באסטנה דיאלוג C5+1 למינרלים קריטיים שעסק לא רק בכרייה אלא בעיבוד, אשכולות תעשייתיים, העברת טכנולוגיה ולוגיסטיקה. לקזחסטן לבדה יותר מ־9,500 מרבצים רשומים, ויותר ממאה מהם מכילים מתכות נדירות ויסודות נדירים.

האסטרטגיה האמריקנית ברורה: משאב שאין דרך עצמאית להוציא אותו לשוק נשאר תלוי במעצמה השולטת במסלול. לכן רכבת בקזחסטן, נמל באזרבייג׳ן וכבל בקרקעית הכספי יכולים להיות חשובים לוושינגטון כמעט כמו הסכם כרייה. ארצות הברית כבר הגדירה את ה־Middle Corridor במסגרת C5+1 כאמצעי לגיוון נתיבי התחבורה והביעה נכונות להשתמש בכלים פיננסיים לתשתיות, אנרגיה נקייה, מינרלים קריטיים וקישוריות דיגיטלית. המטרה אינה לכבוש את המרחב אלא להפחית את יכולתן של רוסיה וסין להפוך תלות לוגיסטית לכוח פוליטי.

האמנה הכספית מציבה לוושינגטון תקרה קשיחה. אחת מאבני היסוד שלה היא הדרת כוחות צבאיים של מדינות שאינן מדינות חוף. ארצות הברית יכולה להשקיע במסילות, מינרלים, תקשורת, נמלים וחברות; היא אינה יכולה להפוך את הים הכספי למרחב ימי אמריקני. עבור רוסיה ואיראן זו הצלחה אסטרטגית משמעותית: אפשר לפתוח את המרחב להון ולמסחר תוך שמירת המונופול הביטחוני בידי חמש מדינות החוף.

רוסיה: לסגור את הים, להשאיר את המסדרון

מוסקבה היא אחת התומכות המרכזיות בהשלמת מסגרת 2018. מבחינתה, ים כספי ללא צי אמריקני או נוכחות נאט״ו הוא חגורת ביטחון בדרום רוסיה. אולם אותו הסדר יוצר לרוסיה בעיה אחרת: הוא מאפשר למדינות החוף לקדם כבלים וצינורות בסקטורים שלהן בלי להעניק למוסקבה וטו גורף. בכך נפתח פתח לארכיטקטורה כלכלית שמחלישה בהדרגה את מעמדה ההיסטורי של רוסיה כמתווכת הכמעט הכרחית בין מרכז אסיה לאירופה.

רוסיה אינה נעלמת מהמערכת. היא עדיין מחזיקה ברשתות תחבורה, צינורות, שווקים, קשרי עבודה, מנגנונים ביטחוניים ומוסדות אזוריים שנבנו במשך עשרות שנים. האתגר שלה אינו שה־Middle Corridor יחליף מחר בבוקר את הנתיב הרוסי; המספרים אינם תומכים בכך. האיום האסטרטגי הוא איטי יותר: אם קזחסטן ושכנותיה יקבלו לאורך זמן אפשרות אמינה לשלוח נפט, אורניום, נחושת, מטענים ונתונים מערבה ללא רוסיה, מוסקבה תעבור ממעמד של אילוץ גיאוגרפי למעמד של אפשרות אחת מתוך כמה. זה שינוי בכוח המיקוח גם אם רוב המטען ממשיך בשנים הקרובות לעבור בנתיבים הוותיקים.

סין אינה בוחרת מסדרון, היא בונה רשת

בייג׳ינג מסתכלת על אותה מפה באופן שונה. לארצות הברית יש אינטרס להפחית תלות ברוסיה ובסין; לרוסיה אינטרס לשמר תלות; לסין אינטרס להקטין את תלותה בכל נתיב יחיד. מבחינת Belt and Road Initiative, נתיב דרך רוסיה, Middle Corridor דרך הכספי, חיבורים דרומיים דרך איראן ונתיבי ים אינם בהכרח חלופות הדדיות. הם יתירות אסטרטגית. אם מלחמה, סנקציות, משבר גבול או לחץ אמריקני פוגעים בציר אחד, בייג׳ינג רוצה שהסחורה תוכל לעבור בציר אחר.

זו נקודה קריטית להבנת היחסים הסיניים עם רוסיה ואיראן. השותפות ביניהן אינה מחייבת את סין לשמר את המונופול התחבורתי הרוסי או את מרכזיותה של איראן. בייג׳ינג יכולה לרכוש אנרגיה רוסית ואיראנית, להשקיע במרכז אסיה ובמקביל לתמוך בתשתית שמאפשרת לקזחסטן להגיע לאירופה בלי לעבור באף אחת מהן. עבור סין, ריבוי מסדרונות אינו בגידה בברית אלא ביטוח נגדה. מי שמחזיק בכמה דרכים למערב חשוף פחות ליכולת של מדינה אחת לסגור שער.

איראן בין צומת למעקף

זו הנקודה שבה הדיון במג׳לס מקבל משמעות אחרת. איראן היא מדינה בעלת יתרון גיאוגרפי חריג: רוסיה והקווקז מצפון, מרכז אסיה מצפון־מזרח, טורקיה ואירופה ממערב, המפרץ והאוקיינוס ההודי מדרום. על הנייר היא אמורה להיות אחת ממדינות המעבר החשובות באירואסיה. בפועל, סנקציות, בידוד פיננסי, תשתיות חסרות, סיכון פוליטי ומערכות מתחרות אפשרו לשחקנים אחרים לבנות מסלולים שעוקפים אותה.

ה־INSTC הוא הניסיון האיראני לתקן זאת בציר צפון־דרום. המאבק על המעמד המשפטי של הכספי נוגע לציר מזרח־מערב. איראן אינה יכולה לעצור מסדרון קזחי־אזרי שאינו עובר בשטחה, אבל היא יכולה להיאבק על כך שהסדר המשפטי החדש לא יצמצם מראש את מרחב הזכויות שממנו תוכל להשפיע על פרויקטים עתידיים. לכן הדרישה של גודרזי לקו בסיס, קרקעית, תת־קרקעית ומים כלכליים אינה הערת שוליים משפטית. היא עוסקת בגבול שבין גיאוגרפיה קיימת לבין כוח עתידי.

המלכוד האיראני חד. טהראן ורוסיה מרוויחות מאמנה שסוגרת את הכספי בפני כוח צבאי חיצוני, אך אותה אמנה יכולה לספק ודאות משפטית לתשתיות שמאפשרות למרכז אסיה להתחבר מערבה בלי רוסיה ובלי איראן. הן עשויות לנצח בשאלת מי רשאי להכניס ספינת מלחמה לים ולהפסיד בהדרגה בשאלה החשובה יותר לכלכלה האירו־אסייתית: דרך מי עוברים המטען, הגז, המינרלים והמידע.

המלחמה האמיתית היא על הזרימה

הים הכספי ממחיש שינוי רחב יותר ביחסים הבינלאומיים. עוצמה גיאו־אסטרטגית אינה נמדדת עוד רק במספר החיילים, עומק השטח או גודל מאגר הנפט. היא נמדדת גם ביכולת להכניס מדינה לתוך רשת שאחרים זקוקים לה. אזרבייג׳ן מגדילה את כוחה באמצעות הצטלבות מסדרונות; קזחסטן מפזרת סיכונים בין רוסיה, סין והמערב; טורקיה מבקשת להפוך לשער האירופי של מרכז אסיה; רוסיה מנסה לשמר את הרשתות הישנות ולבנות נתיב דרומי; ארצות הברית מנסה לפתוח שרשראות אספקה שאינן תלויות ביריבותיה; סין משקיעה בכמה מסלולים במקביל. איראן מנסה לוודא שהיא אינה נשארת בין כולם.

זו גם הסיבה שכבל, מסילת רכבת וקו בסיס ימי שייכים כיום לאותו דיון אסטרטגי. תשתית יוצרת תלות, תלות מייצרת כוח מיקוח, והמשפט קובע מי רשאי לבנות את התשתית ובאילו תנאים. סעיף באמנה יכול להשפיע על נתיב של כבל; כבל יכול לשנות את מסלול הנתונים בין אסיה לאירופה; מסלול הנתונים יכול להקטין את מרכזיותה של מדינה שלמה. הגבול בין משפט ימי לגיאופוליטיקה כמעט נעלם.

לכן יהיה מוקדם לקבוע שטהראן מאיימת באמצעות החוק על רוסיה, אזרבייג׳ן או טורקמניסטן. אין עדיין ראיה לכך שההליך הפרלמנטרי הוא אולטימטום מתואם. אבל קשה להתעלם מן המנוף שנוצר: איראן היא החותמת החסרה לכניסת אמנת 2018 לתוקף, ובאותו זמן המג׳לס מודיע בפומבי שלא יסתפק באישור טכני בלי לברר את קו הבסיס ואת הזכויות בקרקעית ובתת־הקרקעית. במערכת בינלאומית שבה הסקטור הימי קובע גם את מרחב ההשפעה על תשתיות, עיכוב האשרור הוא נכס מיקוח גם אם איש בטהראן אינו קורא לו כך.

הסיפור של הים הכספי, אם כך, אינו סיפור על חלוקת ים סגור בין חמש מדינות. הוא סיפור על בנייתה מחדש של אירואסיה. שני צירים גדולים חוצים אותה: מזרח–מערב, מסין דרך מרכז אסיה, הכספי, אזרבייג׳ן וטורקיה לאירופה; וצפון–דרום, מרוסיה דרך הקווקז ואיראן אל המפרץ והודו. מעליהם נפרשות שכבות נוספות של גז, נפט, חשמל, מינרלים קריטיים וסיבים אופטיים. כל שכבה משנה את ערכו של אותו קו על המפה.

איראן מבינה שהשאלה איננה רק כמה ים יישאר לה. השאלה היא האם בעוד עשור היא תהיה אחת התחנות שדרכן אירואסיה זורמת, או מדינה גדולה שהרכבות, הכבלים, האנרגיה וההון למדו לעבור סביבה. במאה שבה מסדרונות מחליפים בהדרגה גבולות כמקור של כוח, זו כבר אינה שאלה משפטית על הים הכספי. זו שאלה על מקומה של איראן בסדר היבשתי החדש.