הבוקר פורסם שוב דיווח על שיחה קשה בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל. מי שעוקב אחר מחזור החיים של ידיעות מדיניות כבר יודע לזהות את הרצף כמעט בעל פה. תחילה מופיע דיווח קצר בכלי תקשורת אמריקאי. לאחר מכן מצוטטים “בכירים אמריקאים”. כעבור שעות ספורות הכותרת מגיעה למהדורות בישראל. בערב כבר נערכים דיוני אולפן, נכתבים טורי פרשנות ומופיעות הערכות על משבר, כעס, נזיפה, אולטימטום או אובדן אמון. למחרת הסיפור כבר מתקיים בזיכרון הציבורי כעובדה מוצקה, גם כאשר רוב פרטיו נשענים על אותם שניים או שלושה מקורות אנונימיים שעמדו בבסיס הדיווח הראשוני.

הפעם השאלה איננה האם התקיימה שיחה. גם איננה האם היו חילוקי דעות. בין בעלי ברית מתקיימות שיחות ומחלוקות דרך קבע. נשיאים וראשי ממשלה אינם מנהלים יחסים אישיים בלבד אלא אינטרסים לאומיים, תקציבים, צבאות, בריתות, בחירות ומערכות שלמות של אילוצים. השאלה המעניינת יותר היא כיצד נבנה הסיפור עבור הציבור. כיצד אירוע מדיני מורכב עובר תהליך עיבוד שבסופו הוא מגיע לצופה כדרמה אישית בין שני אנשים.

לצורך הבדיקה נאספו הדיווחים המרכזיים שפורסמו בין 1 בינואר ל־1 ביוני 2026 בכלי תקשורת אחד בלבד: אקסיוס. המטרה לא הייתה לבדוק מי צדק בכל מחלוקת, האם הערכות התממשו או האם כל פרט הוכח בדיעבד. המטרה הייתה לזהות דפוסים. לעיתים קרובות, הדפוס חשוב יותר מן האירוע הבודד. אירוע עשוי להיות מקרי. חזרתיות היא כבר תופעה.

אקסיוס הוקם בשנת 2016 בידי ג’ים ואנדהיי, מייק אלן ורוי שוורץ, שלושתם יוצאי פוליטיקו. המודל שעליו נבנה היה פשוט לכאורה אך מהפכני מבחינה תקשורתית: פחות מאמרים ארוכים, יותר מידע ממוקד. פחות טקסטים בני אלפי מילים, יותר תמצות אגרסיבי. פחות פנייה לציבור הרחב, יותר פנייה למקבלי החלטות, רגולטורים, אנשי עסקים, בכירים בממשל ואנשים שמקבלים החלטות לפני שהן מגיעות לציבור.

מייק אלן נחשב במשך שנים לאחד האנשים המחוברים ביותר בוושינגטון. בתקופת פוליטיקו נהגו לומר שחצי מהממסד האמריקאי פותח את היום באמצעות הניוזלטר שכתב. רוי שוורץ היה בין האדריכלים של התפיסה העסקית שלפיה מידע פוליטי איננו עוד מוצר המוני בלבד אלא גם מוצר פרימיום לקבוצות השפעה. בשנת 2022 נרכש אקסיוס בידי Cox Enterprises בעסקה שהוערכה ביותר מחצי מיליארד דולר, מה שמעיד עד כמה המודל נתפס כבעל ערך בעולם המדיה החדש.

הביקורת על אקסיוס איננה מתמקדת בדרך כלל בשאלת העובדות. רוב המבקרים אינם טוענים שהמערכת ממציאה אירועים. הביקורת נוגעת למשהו עדין יותר: הקרבה למקורות הכוח. כאשר עיתונאי מבלה שנים במסדרונות הממשל, בלשכות פוליטיות ובחדרי ישיבות, הוא מקבל גישה למידע יקר ערך. באותה נשימה הוא נחשף גם לניסיונות השפעה. המקור כבר איננו רק מי שמספר מה קרה. לעיתים הוא גם מי שמבקש לקבוע כיצד הציבור יבין את מה שקרה.

הכרונולוגיה עצמה פחות מעניינת מן השפה שנבנתה סביבה. בתוך פחות מחמישה חודשים הופיעו שוב ושוב אותם מוטיבים. ב־12 בפברואר פורסם כי טראמפ מפעיל לחץ על נשיא המדינה בסוגיית חנינה לנתניהו. ב־18 במרץ צוטט גורם אמריקאי באמירה החריגה כי “ישראל אינה שונאת את הכאוס”. ב־7 באפריל הוצג טראמפ כמי שניצב בפני הכרעה היסטורית בין המשך מלחמה להסדר עם איראן. ב־9 באפריל דווח על לחץ אמריקאי לרסן פעילות ישראלית בלבנון. ב־17 באפריל הופיעו דיווחים שלפיהם תקיפות מסוימות אינן מקובלות על הבית הלבן. ב־23 באפריל פורסם כי הפסקת האש מוארכת כדי למנוע פגיעה במגעים אזוריים. ב־29 באפריל נמסר כי ישראל נדרשת להסתפק ב”תקיפות כירורגיות בלבד”, ובמקביל הופיעה הטענה כי הרצוג עשוי להפוך ל”גיבור לאומי” אם יחון את נתניהו. ב־20 במאי דווחה “שיחה קשה” שבסיומה נתניהו יצא כביכול עם “השיער בוער”. ב־28 במאי הופיעו “הבנות ראשוניות” עם טהראן. ב־1 ביוני שוב קיבל הציבור סיפור על נשיא ש”איבד סבלנות”, “בלם” את בעל בריתו ונדרש להתערבות אישית.

פעם הסיפור היה איראן. פעם לבנון. פעם המערכת המשפטית בישראל. פעם משא ומתן. פעם מלחמה. פעם הפסקת אש. פעם חנינה. אך במבט רחב יותר אפשר לזהות ארכיטקטורה סיפורית קבועה למדי. נשיא אמריקאי המבקש לרסן, להסדיר, לבלום או לסיים. ראש ממשלה ישראלי המבקש להרחיב, להמשיך, להעמיק או להסלים. הבית הלבן מודאג. ירושלים לוחצת. וושינגטון מנסה למנוע. ישראל מבקשת לפעול. הדמויות נשארות. רק התפאורה מתחלפת.

אוצר המילים החוזר בולט במיוחד. “שיחה קשה”. “כעס”. “איבד סבלנות”. “לחץ”. “בלם”. “תסכול”. “חשש”. “זעם”. “נזיפה”. אלה אינם מושגים של דיפלומטיה קלאסית. אלה מושגים של פסיכולוגיה. הם מתארים רגשות, יחסים בין אישיים ודינמיקות חברתיות. הם גורמים לקורא לדמיין את האירוע כסצנה אנושית מוחשית. שני אנשים בחדר. אחד כועס. השני ננזף. אחד מרסן. השני נדחף לאחור.

זוהי טכניקה תקשורתית יעילה מאוד.

הציבור הרחב מתקשה לעקוב אחר מסמכי מדיניות, דיוני מטה, הערכות מודיעין, הסכמים בינלאומיים ודיונים משפטיים. לעומת זאת, בני אדם מבינים אינטואיטיבית סיפורים על יחסים. המוח האנושי התפתח להבין עלילות הרבה לפני שלמד להבין גיאופוליטיקה. לכן מערכת יחסים בין מדינות הופכת בקלות למערכת יחסים בין אנשים. ברית הופכת לחברות. מחלוקת הופכת לריב. שיחה הופכת לעימות. הערכת מצב הופכת לאיום. תהליך אסטרטגי מורכב הופך לסיפור שקל לעכל.

השלב הבא בתהליך נשען על המקורות האנונימיים.

מבחינה עיתונאית מדובר בכלי חיוני. מקורות רבים אינם יכולים לדבר בשמם. לעיתים מדובר בבכירים הנחשפים למידע מסווג. לעיתים בעובדי ממשל. לעיתים באנשי מודיעין או דיפלומטים. ללא אנונימיות, חלק גדול מן המידע כלל לא היה מתפרסם.

כאשר הציבור אינו יודע מיהו המקור, הוא גם אינו יודע מהם האינטרסים שלו. האם מדובר בגורם התומך בהסכם או מתנגד לו. האם מדובר באיש הבית הלבן או ביריבו הפוליטי. האם מדובר באדם המעוניין לקדם מדיניות מסוימת או לחסום אותה. האם מדובר במי שנכח בדיון או במי ששמע עליו מיד שנייה.

המונח “בכיר אמריקאי” עשוי לייצג עשרות אנשים שונים לחלוטין.

במובן זה, המקור איננו רק מקור מידע. לעיתים הוא שחקן פעיל בזירה. הוא מפעיל לחץ, מנהל משא ומתן, מקדם אג’נדה ומנסה להשפיע על תוצאות. כאשר הוא מדבר עם עיתונאי, הוא איננו בהכרח רק מתאר את המציאות. לעיתים הוא גם מנסה לעצב אותה.

מעניין לא פחות הוא מסלול ההפצה: ההדלפה מתחילה כמקור אנונימי בכלי תקשורת אמריקאי. בתוך שעות היא הופכת ל”בכירים אמריקאים אומרים”. לאחר מכן היא מצוטטת בידי כלי תקשורת נוספים. משם היא מגיעה לאולפנים בישראל. פרשנים מנתחים אותה. כתבים מוסיפים רקע. מומחים מוסיפים הערכות. פוליטיקאים מגיבים. עד סוף היום מתקבל הרושם שמדובר במידע מוצק שהגיע ממקורות רבים ושונים.

בפועל, פעמים רבות כל השרשרת נשענת על אותה נקודת מוצא: ככל שהידיעה מתקדמת במסלול הזה, המקור הראשוני נעלם מן העין. האינטרסים שמאחוריו נעלמים. ההסתייגויות נעלמות. מה שנשאר הוא תחושת ודאות הולכת וגדלה. כך הדלפה אחת הופכת לנרטיב עולמי.

זוהי הסיבה לכך שההבחנה החשובה איננה בין אמת לשקר.

ההבחנה החשובה היא בין מידע למסגור.

אם מקור מספר שהתקיימה שיחה, הוא מוסר מידע.

אם מקור מספר שהנשיא כעס, הוא כבר מפרש.

אם מקור מספר שהיחסים במשבר, הוא כבר בונה נרטיב.

אם מקור מספר שמנהיג מסוים הושפל, ננזף, נבלם או איבד שליטה, הוא כבר מעצב את הדרך שבה הציבור יתפוס את האירוע.

שלוש הרמות הללו שונות לחלוטין זו מזו. אלא שבפועל הן מופיעות לעיתים קרובות באותה ידיעה ומקבלות בעיני הקורא מעמד כמעט זהה.

כאשר בוחנים את רצף הפרסומים מתחילת השנה, קשה להתעלם מן החזרתיות. אין צורך להניח קיומה של קונספירציה. אין צורך לדבר על תיאום. אין צורך להניח כוונת זדון. די בכך שמערכת שלמה של מקורות, יועצים, פקידים ודוברים חולקת תפיסת עולם דומה ומדברת עם אותם עיתונאים. התוצאה עשויה להיות אחידות נרטיבית גם ללא תכנון מרכזי.

עם הזמן, הפרשנות החוזרת חדלה להיות עדשה. היא הופכת למציאות עצמה.

לכן הדיווח של הבוקר מעניין פחות בגלל תוכן השיחה ויותר בגלל העובדה שכבר אפשר היה כמעט לנחש את הכותרת מראש. אותם מקורות. אותם ביטויים. אותו מבנה רגשי. אותה חלוקת תפקידים. אותה עלילה.

כאשר סיפור מסופר שוב ושוב באותו אופן, השאלה החשובה איננה רק מה קרה.

השאלה היא מי בחר לספר אותו כך.

מפני שכוחה הגדול ביותר של הדלפה פוליטית איננו בחשיפת המציאות.

כוחה הגדול ביותר טמון ביכולתה לקבוע מראש כיצד המציאות תובן.

הבהרה : הדברים שלעיל אינם מייחסים לאקסיוס, לעיתונאיו או למי ממקורותיו מסירת מידע כוזב, פעולה מתואמת, כוונת הטעיה או התנהלות בלתי חוקית. עניינם בבחינת דפוסי שפה, מסגור והפצה של דיווחים מדיניים המבוססים, בין היתר, על מקורות אנונימיים; וזאת כניתוח תקשורתי־ציבורי, לא כקביעה עובדתית בדבר מניעיו של גורם מסוים

לחיצה לשיחה עם הכותב