בכל בית בישראל קיימת מגירה כזאת. לעיתים במטבח, לעיתים בחדר העבודה, לעיתים בארון נשכח. בתוך המגירה מונחים טלפונים סלולריים ישנים, מטענים שכבר אינם מתאימים לשום מכשיר, כבלי USB מדורות שונים, טאבלטים שבורים, סוללות, אוזניות ומחשבים ניידים שהוחלפו בדגם חדש יותר. רוב הציבור מתייחס אליהם כאל חפצים שסיימו את חייהם. בפועל, עבור תעשיית המיחזור המודרנית, מדובר במאגר חומרי גלם יקר ערך. מתחת לפלסטיק השחור, למסכים הסדוקים ולסוללות הנפוחות מסתתרות נחושת, אלומיניום, זהב, כסף, פלדיום, קובלט, ניקל ומתכות נוספות שערכן הכלכלי גבוה ולעיתים אף אסטרטגי. מה שנראה לצרכן כגרוטאה אלקטרונית הוא לעיתים קרובות חומר גלם תעשייתי בתחילת דרכו החדשה.
בשנים האחרונות מתרחשת בעולם מהפכה שקטה. בעוד שהמאה העשרים התבססה על כרייה של משאבים מן האדמה, המאה העשרים ואחת מתחילה לגלות את פוטנציאל הכרייה העירונית. במקום לחפור מכרות חדשים, מפעלים וחברות מחפשים מתכות בתוך ערים, מבנים, כלי רכב ומכשירים אלקטרוניים שסיימו את חייהם. הטלפון החכם הפך לאחד ממוצרי הצריכה הצפופים ביותר מבחינת חומרי גלם. מכשיר קטן אחד מכיל עשרות יסודות שונים. כאשר מכפילים זאת במיליוני מכשירים המוחלפים מדי שנה, מתקבלת תעשייה שלמה המבוססת על איסוף, מיון, פירוק, חידוש והשבת חומרים.
הדיון הציבורי בישראל סביב פסולת אלקטרונית מתמקד בדרך כלל במיחזור. בפועל, המיחזור הוא רק השלב האחרון בשרשרת. קודם לו עולם שלם של מיון וקבלת החלטות. כאשר מכשיר סלולרי מגיע לחברת תקשורת, ליבואן או למרכז איסוף, השאלה הראשונה אינה כיצד למחזר אותו אלא כיצד להאריך את חייו. מכשיר שניתן לחדש עובר בדיקות, החלפת רכיבים, ניקוי, עדכון תוכנה ולעיתים החלפת סוללה. לאחר מכן הוא עשוי לחזור לשוק כמכשיר מחודש. מכשיר שאינו מתאים למכירה חוזרת עשוי להפוך למקור לחלקי חילוף. רק בשלב הבא מגיע תורם של המכשירים שאינם מתאימים לאף אחד מהמסלולים הללו. עבורם מתחיל תהליך המיחזור.
השיחה שקיימתי עם פרטנר לקראת יום הסביבה הבינלאומי חשפה דווקא את השלב הזה. לדבריה של החברה, מכשירי סלולר ישנים שניתן לחדש עוברים חידוש. אחרים משמשים מקור לחלקי חילוף במעבדות. מה שנותר מועבר ל"אקולוגיה ישראל", גוף העוסק בחידוש, פירוק ומיחזור של ציוד אלקטרוני. שם למעשה מתחיל המסע התעשייתי האמיתי. הציוד חדל להיות “טלפון” או “מחשב” והופך לאוסף של חומרי גלם. מסכים, מתכות, כבלים, לוחות אלקטרוניים, סוללות, פלסטיק ורכיבים נוספים ממוינים לזרמים שונים. חלקם ממשיכים לשימוש חוזר. אחרים הופכים לחומרי גלם לתעשיות אחרות.
"אקולוגיה לקהילה מוגנת" פועלת במודל ייחודי יחסית בנוף הישראלי. לצד הפעילות הסביבתית היא משלבת גם תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות. לפי הנתונים שפורסמו, מועסקים בה עשרות עובדים בעלי צרכים מיוחדים. בכך היא מחברת בין שני עולמות שבדרך כלל נדונים בנפרד: פסולת אלקטרונית ותעסוקה חברתית. מבחינתה של החברה, הפסולת אינה רק בעיה סביבתית אלא גם משאב כלכלי וחברתי. כאשר מחשב מפורק, כאשר כבל ממוין או כאשר רכיב מופרד מחומר אחר, נוצרת עבודה. במילים אחרות, הערך אינו טמון רק במתכת שבמוצר אלא גם בתהליך עצמו.
הנתון המסקרן ביותר שעלה מהשיחה עם פרטנר הוא שיעור ההשבה. לפי החברה, בשנת 2025 הצליחה אקולוגיה למחזר או להשיב לשימוש 92% מהפסולת שהועברה אליה. אם הנתון אכן משקף את הפעילות בפועל, מדובר בשיעור גבוה מאוד. משמעותו היא שרק חלק קטן מהציוד מגיע בסופו של דבר להטמנה או לטיפול שאינו מייצר ערך נוסף. מאחורי המספר הזה מסתתרת שאלה רחבה יותר: כיצד נראית כלכלת הפסולת האלקטרונית בישראל. הציבור רואה את הקצה של התהליך כאשר הוא מוסר מכשיר ישן. מאחורי הקלעים פועלת מערכת שלמה של מיון, פירוק, לוגיסטיקה, עיבוד, מכירה והשבת חומרים.
המתכות הן כמובן הכוכבות הראשיות של הסיפור. נחושת נחשבת לאחת המתכות המבוקשות בעולם המודרני. רשתות חשמל, מרכזי נתונים, אנטנות סלולר, סיבים אופטיים, תחבורה חשמלית ומערכות אנרגיה מתחדשת צורכים כמויות עצומות ממנה. אלומיניום משמש בתעשיות רבות, החל ממבנים וכלה ברכב ותעופה. נירוסטה וברזל חוזרים למפעלי מתכת. רכיבים מסוימים מכילים כמויות קטנות של מתכות יקרות יותר. הערך של כל מכשיר בודד נמוך יחסית, אך כאשר מדובר באלפי טונות של ציוד אלקטרוני, מתקבלת מסה כלכלית משמעותית.
במקביל, בעולם ישנה מגמה רחבה בהרבה. בשנים האחרונות עוסקות מעצמות רבות בשאלת הביטחון של חומרי הגלם. המעבר לרכב חשמלי, לאנרגיה מתחדשת ולמערכות בינה מלאכותית מגדיל את הביקוש למתכות ולמינרלים בקצב מהיר. סין מחזיקה בחלק גדול משרשראות האספקה העולמיות של חומרים מסוימים. ארצות הברית ואירופה מחפשות דרכים לצמצם תלות. בתוך המציאות הזאת, כל טון של פסולת אלקטרונית מקבל משמעות חדשה. מה שבעבר נתפס כזבל נתפס כיום כמאגר משאבים אסטרטגי.
בישראל השיח הזה עדיין נמצא בתחילת דרכו. הציבור רגיל לדבר על מיחזור במונחים של איכות סביבה. התעשייה מתחילה לדבר על חומרי גלם. המשקיעים מדברים על קיימות. הרגולטורים מדברים על עמידה ביעדי איסוף. כל אחד משתמש בשפה אחרת, אך כולם מתייחסים לאותו תהליך. הטלפון הישן שהושלך למגירה הופך בהדרגה לחלק משרשרת אספקה חדשה. זוהי שרשרת שאינה מתחילה במכרה באפריקה או בדרום אמריקה אלא בסלון הישראלי.
דווקא משום כך, ההיבט המעניין ביותר בפרסום של פרטנר אינו המבצע על מכשירים מחודשים ואפילו לא הארכת האחריות לשנה. החלק המסקרן באמת נמצא בשלב האחרון. החברה חשפה הצצה נדירה לנתיב שעוברים המכשירים לאחר שסיימו את חייהם המסחריים. הם אינם נעלמים. הם אינם מושלכים סתם כך. הם עוברים גלגול נוסף. חלקם חוזרים לשוק כמוצרים. חלקם חוזרים לתעשייה כחומרי גלם. חלקם חוזרים לחיים בדמות מחשבים מחודשים. זהו מסלול שרוב הצרכנים אינם מודעים לו.
בסופו של דבר, הסיפור של הפסולת האלקטרונית הוא סיפור על שינוי תפיסה. במשך שנים התרגלנו לחשוב במונחים של מוצר חדש מול מוצר ישן. הכלכלה המעגלית מציעה הסתכלות אחרת. מבחינתה אין סוף חיים למוצר. יש רק שלב נוסף בשרשרת. הטלפון שבכיסו של אדם אחד עשוי להפוך לטלפון מחודש אצל אדם אחר. אם גם זה אינו אפשרי, הוא עשוי להפוך למקור לחלקי חילוף. אם גם המסלול הזה מיצה את עצמו, הוא יהפוך לנחושת, אלומיניום, ברזל ומתכות נוספות שיחזרו למעגל הייצור. המוצר מסיים את חייו, החומר ממשיך לנוע. מה שנראה כפסולת לצרכן הוא לעיתים קרובות תחילתו של מיחזור כלכלי חדש.
הסיבה לכך שהרעיון הזה מושך כיום תשומת לב אסטרטגית חורגת בהרבה מעולמות הסביבה. המלחמה באוקראינה המחישה לעולם עד כמה חומרי גלם, תעשייה ושרשראות אספקה הפכו לחלק בלתי נפרד ממאבקי הכוח של המאה ה־21. הדונבאס, שבו מתנהלים חלק מן הקרבות הקשים ביותר, איננו רק מרחב גיאוגרפי או סמל לאומי. מדובר באחד האזורים התעשייתיים העשירים ביותר במזרח אירופה, בעל עתודות פחם עצומות, תעשיית פלדה כבדה ומאגרי מינרלים בעלי חשיבות אסטרטגית. במקביל מחזיקה אוקראינה גם מאגרי ליתיום, טיטניום, גרפיט, מנגן ואורניום, חומרי גלם החיוניים לסוללות, לרשתות חשמל, למרכזי נתונים, לתעשיות ביטחוניות ולמערכות טכנולוגיות מתקדמות. זו אחת הסיבות לכך שהמאבק על אוקראינה חורג בהרבה משאלות של גבול וריבונות; הוא נוגע גם לשאלה מי ישלוט בשכבות החומר שעליהן תיבנה הכלכלה התעשייתית של העשורים הבאים.
באותה עת מתנהל מאבק דומה גם במקומות אחרים. בקונגו נאבקות מעצמות וחברות על קובלט ונחושת. בדרום אמריקה מתרכז חלק ניכר ממאגרי הליתיום העולמיים. במרכז אסיה ובאפריקה מתחרות מדינות על גישה למינרלים נדירים. סביב מצר הורמוז חולפים נפט, גז וחומרי גלם המזינים את התעשייה העולמית. סין בנתה במשך שני עשורים אחיזה במכרות, בנמלים, במפעלי עיבוד ובשרשראות אספקה. ארצות הברית, אירופה ומדינות נוספות מנסות כעת לצמצם תלות ולהחזיר אליהן חלק מן היכולת התעשייתית שאבדה. כאשר העולם נעשה מקוטב יותר, כאשר מלחמות, סנקציות ומשברים יכולים לנתק אספקה בין יבשות, כל טון של חומר גלם שכבר נמצא בתוך גבולות המדינה מקבל ערך חדש.
אז איפה נוצר החיבור בין המגירה הישראלית למפה הגיאופוליטית העולמי ? הטלפון הישן השוכב בבית אינו מכיל את אותן כמויות חומר שנמצאות במכרה בדונצק או בקונגו, אך הוא חלק מאותה משוואה. כאשר מיליוני מכשירים, מחשבים, שרתים, כבלים וציוד תקשורת נאספים, ממופים ומוחזרים למיחזור החיים הכלכלי, נוצרת שכבת אספקה פנימית נוספת. היא אינה מחליפה יבוא, אינה מחליפה מכרות ואינה מבטלת תלות גלובלית, אך היא מגדילה את החוסן של המשק ומחזירה לתוכו חומרי גלם שכבר שולמו, יובאו ונמצאים כאן. בעולם שבו מדינות נאבקות על גישה למשאבים, על מסדרונות שיט, על מפעלי שבבים ועל שרשראות אספקה, הפסולת האלקטרונית חדלה להיות רק סוגיה סביבתית. היא הופכת לחלק ממערך הביטחון התעשייתי והכלכלי של המדינה, למכרה עירוני שקט הפזור במיליוני בתים, ומזכיר שגם בעידן הדיגיטלי, העוצמה מתחילה בחומר.
No Comments yet!