מי באמת שולט באינטרנט הישראלי בעידן הסיבים, הענן והבינה המלאכותית

מי באמת שולט באינטרנט של ישראל? מפת התשתיות, הסיבים, מרכזי הנתונים והכוח הדיגיטלי של המדינה

האינטרנט הישראלי הוא אחת התשתיות הקריטיות ביותר שעליהן נשענים המשק, מערכת הביטחון, הממשלה, מערכת הבריאות, המערכת הפיננסית וחיי היום־יום של כעשרה מיליון אזרחים. למרות מרכזיותו, השיח הציבורי נוטה להתייחס אליו כמוצר צרכני, מנוי ביתי המחובר באמצעות בזק, HOT, פרטנר, סלקום או ספק אינטרנט אחר. תפיסה זו מטעה. מבחינה הנדסית, כלכלית ורגולטורית, האינטרנט הוא מערכת רב־שכבתית המחברת אלפי רשתות עצמאיות באמצעות תשתיות פיזיות, פרוטוקולי ניתוב, מרכזי מחשוב, כבלים תת־ימיים, שירותי ענן ופלטפורמות דיגיטליות. לפיכך, השאלה “מי שולט באינטרנט של ישראל?” אינה מובילה לגורם יחיד אלא למערכת ריכוזית־מבוזרת, שבה מוקדי כוח שונים שולטים בשכבות שונות של המערכת.

ניתן לחלק את האינטרנט הישראלי לשבע שכבות תשתיתיות מרכזיות: רשת הגישה למשתמש הקצה; רשתות הליבה והתמסורת הארציות; נקודות החלפת התעבורה; הכבלים התת־ימיים והקישוריות הבינלאומית; מרכזי הנתונים; שירותי הענן ורשתות הפצת התוכן; ולבסוף שכבת היישומים, מנועי החיפוש, מערכות ההפעלה ומודלי הבינה המלאכותית. בכל אחת מהשכבות פועלים שחקנים שונים, ולעיתים אותו תאגיד מחזיק בכוח במספר שכבות בו־זמנית. בזק, למשל, מחזיקה בתשתית גישה, רשת תמסורת ושירותים עסקיים; HOT מפעילה רשת כבלים, סיבים ושירותי תקשורת; פרטנר וסלקום משולבות ברשתות סלולר, סיבים ותמסורת; IBC מפעילה רשת סיבים פתוחה; Google, Amazon Web Services ו־Microsoft מרכזות חלק משמעותי משכבת הענן; Cloudflare, Akamai ו־Meta מחזיקות בתשתיות CDN, אבטחה והפצת תוכן; ואילו חברת החשמל ותשתיות האנרגיה מספקות את התנאי ההכרחי להפעלת כל המערכת.

המעבר של ישראל מתשתיות נחושת וכבלים לרשתות FTTH מבוססות סיבים אופטיים הוא אחד השינויים המבניים החשובים ביותר בשוק התקשורת בעשור האחרון. במשך עשרות שנים נשענה רשת הפס הרחב הנייח על זוגות נחושת בטכנולוגיות DSL ועל רשת הכבלים ההיברידית של HOT. לשתי הטכנולוגיות מגבלות מובנות: מהירות התלויה במרחק, רגישות להפרעות, קיבולת מוגבלת וקושי בשדרוג עתידי. לעומתן, סיב אופטי מעביר מידע באמצעות אור, מאפשר קצבי העברה של גיגה־ביט ואף עשרות גיגה־ביט לשנייה, מפחית את ההשהיה ומאפשר הגדלת הקיבולת באמצעות החלפת ציוד הקצה בלבד. בטכנולוגיות GPON ו־XGS-PON ניתן להגיע תאורטית לקצבים סימטריים של עד 10Gbps, אך הפוטנציאל ההנדסי אינו מעיד בהכרח על השירות שמקבל הצרכן בפועל.

כאן נדרש להבחין בין שלושה מושגים שהרגולציה נוטה לערבב: כיסוי (Homes Passed), נגישות (Serviceability) וחדירה (Take-up). כיסוי פירושו שתשתית עברה סמוך למבנה; נגישות פירושה שניתן לחבר בפועל את הבניין והדירה; חדירה היא שיעור הלקוחות שרכשו שירות פעיל. ההבחנה איננה סמנטית אלא מהותית. בניין יכול להיכלל במפת הפריסה אך להמתין חודשים לעבודות פנימיות; דירה יכולה להיות מסומנת כזמינה במערכת החברה אך להצריך עבודת תשתית נוספת; ומשק בית יכול להימצא באזור מכוסה אך להמשיך להשתמש ב־DSL או בכבלים מסיבות כלכליות, טכניות או צרכניות. משום כך, שיעורי כיסוי גבוהים אינם שקולים לחיבור אמיתי.

על פי מסמכי משרד התקשורת משנים 2024–2026, חברות התשתית התחייבו לפריסת סיבים בכ־88.45% מדירות המגורים בישראל, בעוד שמכרזי קופת התמרוץ נועדו לכסות כ־11.4% נוספים באזורים שאינם כלכליים לפריסה מסחרית. אולם הנתון הזה מסתיר הבדל רגולטורי מהותי בין החברות. בזק, שהחזיקה בתשתית הנייחת הארצית ההיסטורית, קיבלה אפשרות לבחור את אזורי הפריסה שלה במסגרת מתווה הסיבים. נכון לסוף מרץ 2024 כללו אזורי החובה שלה כ־86% ממשקי הבית בישראל, ואילו כ־14% – מאות אלפי משקי בית נותרו מחוץ לפריסתה הישירה והועברו למנגנון התמרוץ. במכרז הראשון נכללו כ־281 אלף משקי בית, במכרז השני כ־130 אלף נוספים, ובמסמכי המשרד מאוגוסט 2024 נותרו עדיין כ־69,500 משקי בית באזורים שבהם בוטלו זכיות, כ־26,300 משקי בית שבקשותיהם היו עדיין בטיפול, וכ־5,000 משקי בית בכפר עקב שנותרו ללא פתרון מכרזי. משמעות הנתונים ברורה: בזק אינה מפרה את רישיונה, אלא מממשת הסדר שאישר לה הרגולטור; אולם מבחינה תשתיתית היא החברה שהותירה את מספר משקי הבית הגדול ביותר מחוץ לרשת הסיבים הישירה שלה.

התמונה של IBC שונה לחלוטין. החברה לא הוקמה כבעלת רשת אוניברסלית אלא כרשת סיבים פתוחה שתעודד תחרות. חובת הפריסה שנקבעה לה עמדה על כ־1.7 מיליון משקי בית – כ־58% ממשקי הבית בישראל – ובמאי 2024 היא עמדה ביעד זה. מכאן שכ־42% ממשקי הבית אינם מצויים בפריסה העצמאית שלה. עם זאת, השוואה ישירה לבזק מטעה, משום שבזק ירשה רשת ארצית קיימת ואילו IBC קיבלה מלכתחילה יעד פריסה מוגבל. HOT מציגה מבנה מורכב עוד יותר. החברה מחזיקה ברשת כבלים רחבת היקף ובמקביל בכ־23.3% ממניות IBC. הרגולטור מתיר לה להסתמך על רשת IBC לצורך עמידה בחובות מסוימות, ולכן אין כיום מאגר ציבורי המאפשר להבחין כמה מהחיבורים המסופקים תחת מותג HOT נשענים על תשתית עצמאית וכמה על רשת IBC. היעדר ההבחנה הזו מונע השוואה מלאה בין שלוש בעלות התשתית המרכזיות.

כשל השקיפות הזה הוא אולי הממצא החשוב ביותר של המחקר. בניגוד למקובל במדינות אחדות באירופה, אין בישראל מאגר ממשלתי ציבורי ברמת הכתובת המאפשר לדעת מי פרס בפועל, מתי הושלמה העבודה, האם הבניין מחובר, האם הדירה ניתנת להזמנה מיידית, אילו תשתיות מתחרות זמינות ומהם ביצועי הרשת בפועל. משרד התקשורת מודד בעיקר חובות פריסה, אזורי זכייה ומחויבויות רגולטוריות, אך אינו מפרסם מפת שירות אמיתית. התוצאה היא פער בין המדד הרגולטורי לבין המציאות הצרכנית. בית עשוי להיכלל באזור שהוגדר “מכוסה”, אך בפועל הסיב טרם נכנס לבניין, אין תשתית פנימית, ההזמנה נדחית בשל עבודות חריגות, או שקיימת תשתית אחת בלבד ללא תחרות.

ממצאי מבקר המדינה מחזקים את הבעיה המערכתית הזו. כבר בביקורת על השוק הסיטונאי בשנת 2017 נמצא כי משרד התקשורת הסתמך על מידע מהותי שמסרה בזק מבלי לדרוש אסמכתאות מספקות ומבלי לבצע אימות עצמאי. המבקר מתח ביקורת גם על הסכמות בלתי מתועדות ועל עיכובים ביישום האסדרה מול HOT. בדוח נוסף משנת 2024, שהתמקד ברשתות הסלולר, נמצאו פערים חריפים בין נתוני הכיסוי שדיווחו החברות לבין איכות השירות שחוו המשתמשים בפועל. כל חמש חברות התשתית דיווחו על שיעורי כיסוי של 99.8%–100% באזורים מסוימים, בעוד שבבדיקות המשרד וברשויות מקומיות התגלו ליקויי קליטה משמעותיים. ב־18 יישובים שנבדקו דיווחו בין 11% ל־78% מהנשאלים על קליטה בינונית או גרועה מחוץ לבית, אף שהנתונים הרשמיים הציגו כמעט כיסוי מלא. הלקח הרגולטורי רחב יותר מהתחום הסלולרי: דיווחי מפעילים אינם יכולים להחליף מדידה עצמאית של השירות בפועל.

מעבר לרשתות הגישה, השליטה באינטרנט נקבעת גם בשכבת הניתוב. כל מפעיל גדול מחזיק מערכת אוטונומית (ASN), ופרוטוקול BGP מחליט כיצד יעבור המידע בין רשתות שונות. הנתיב שנבחר אינו בהכרח הקצר ביותר מבחינה גאוגרפית אלא זה העומד במדיניות המסחרית של המפעילים, בהסכמי Transit ובקשרי Peering. בישראל ממלאת IL-IX תפקיד מרכזי בהחלפת תעבורה מקומית ובהפחתת הצורך ביציאת מידע לחו”ל, אולם חלק גדול מן התעבורה כלל אינו עובר דרכה אלא דרך חיבורים פרטיים ישירים בין מפעילים לבין Google, Meta, Microsoft, Netflix, Akamai ו־Cloudflare. במקביל, שכבת ה־DNS – הכוללת את שרתי השורש, Anycast, DNSSEC וניהול מרחב ‎.il מהווה שכבת שליטה נוספת, משום שבלעדיה אין אפשרות לתרגם שמות מתחם לכתובות IP. בכך מתווספת שכבת כוח נוספת שאינה נראית למשתמש הקצה אך חיונית לתפקוד האינטרנט.

רוב התקשורת הבינלאומית של ישראל עוברת בכבלים תת־ימיים. מערכות ותיקות כגון MedNautilus, LEV, Tamares וקווי בזק בינלאומי יצרו במשך שנים את שער היציאה המרכזי של המדינה. מערכת Blue-Raman מוסיפה נתיב אסטרטגי חדש באורך של כ־12,700 קילומטרים המחבר את אירופה, ישראל והודו דרך ירדן, סעודיה, עומאן וג’יבוטי. חשיבותה אינה רק בקיבולת הגבוהה אלא בגיוון נתיבי התקשורת ובהפחתת התלות במסלול הים־תיכוני המסורתי. אולם שרידות אמיתית אינה נמדדת במספר הכבלים בלבד אלא גם בהפרדה בין תחנות הנחיתה, מסדרונות התמסורת, תחנות המשנה של החשמל ומרכזי הנתונים שאליהם הם מתחברים. שני כבלים הנוחתים במקומות שונים אך מתנקזים לאותו מתקן אינם מהווים יתירות מלאה.

מרכזי הנתונים הפכו בשנים האחרונות לתשתית אסטרטגית של המשק הישראלי. מתקנים של MedOne, ServerFarm, EdgeConneX, בזק בינלאומי, Bynet ואחרים מאחסנים מערכות פיננסיות, בריאותיות, ממשלתיות ומסחריות. החשיבות שלהם נמדדת פחות בשטח הרצפה ויותר בקיבולת החשמל הזמינה, ב־PUE, ברמת היתירות, בקישוריות הסיבים וביכולת הגיבוי. במקביל, פתיחת אזורי הענן של Google Cloud בשנת 2022 ושל AWS בשנת 2023 במסגרת פרויקט נימבוס שינתה את מבנה המחשוב הציבורי בישראל. שירותים שבעבר פעלו בחדרי שרתים ייעודיים עוברים בהדרגה לפלטפורמות ענן גלובליות. מגמה זו משפרת גמישות, אבטחה ויכולת הרחבה, אך גם מרכזת כוח בידי מספר מצומצם של תאגידים בינלאומיים ומעלה שאלות של ריבונות דיגיטלית, שליטה במפתחות הצפנה, תלות בממשקי ספק ויכולת מעבר בין עננים.

המהפכה הבאה כבר אינה תלויה רק בסיבים אלא באנרגיה. אימון והפעלת מודלי בינה מלאכותית דורשים אלפי מאיצים גרפיים, רשתות תקשורת פנימיות מהירות במיוחד ומרכזי נתונים בעלי צפיפות הספק גבוהה. תחזיות בינלאומיות מצביעות על כך שצריכת החשמל של מרכזי נתונים עשויה כמעט להכפיל את עצמה עד סוף העשור. עבור ישראל המשמעות כפולה: לצד המשך פריסת הסיבים יידרשו תחנות משנה חדשות, קווי מתח, יכולות אגירה וייצור חשמל נוסף. צוואר הבקבוק העתידי של הכלכלה הדיגיטלית עשוי להיות לא רשת התקשורת אלא רשת החשמל.

המסקנה העולה מן המחקר היא שאין גורם יחיד השולט באינטרנט הישראלי. בזק, HOT, IBC, פרטנר וסלקום מחזיקות בשכבת הגישה והתמסורת; מפעילי הכבלים התת־ימיים שולטים בקישוריות הבינלאומית; IL-IX, BGP ו־DNS משפיעים על ניתוב המידע; מרכזי הנתונים שולטים במיקום שבו הנתונים נשמרים ומעובדים; Google, AWS ו־Microsoft מרכזות חלק גדל והולך משכבת המחשוב; וחברת החשמל מספקת את התנאי הבסיסי להפעלת המערכת כולה. אולם מעל כל אלה ניצבת בעיית יסוד אחת: המדינה טרם בנתה מנגנון שקיפות המאפשר למדוד את איכות האינטרנט כפי שהאזרח חווה אותה. כל עוד הציבור אינו יכול לדעת בכל כתובת מי פרס, מי מספק, אילו חלופות קיימות ומהם הביצועים בפועל, הפער בין ההצלחה הרגולטורית המוצהרת לבין המציאות התפעולית יוסיף להתקיים. האתגר המרכזי של העשור הקרוב אינו עוד רק חיבור כל בית לסיב אופטי, אלא יצירת מערכת מדידה לאומית, עצמאית ושקופה שתבחן את כלל שרשרת הערך, מהכבל התת־ימי ועד חוויית המשתמש, ותאפשר למדינת ישראל להבטיח חוסן דיגיטלי אמיתי בעידן הבינה המלאכותית.